27/10/2016
כשהזאבים כבשו את הבארבי - סקירת הופעתה של להקת Moonspell בישראל
מאת: רועי דגני
צילום: אייל פאר

ב-1 לאפריל 1995 הגיח האלבום "Wolfheart" לעולם. אותו אלבום שהפך את Moonspell ללהקת המטאל הראשונה שהצליחה לפרוץ מחוץ לגבולות פורטוגל, הצליחה להביא אותה גם אל קהל המטאל שפקד את ישראל באותם שנים. "Irreligious" שיצא שנה לאחר מכן המשיך את אותו הקו, שאפיין את העשור המעצב ביותר של המטאל הקיצוני לדורותיו. עבור דור הרוקסן של אז, לראות את Moonspell בהופעה בישראל היה נדמה כחלום רחוק. מי היה מאמין ש-20 שנה אח"כ אלו יפקדו מועדון בתל אביב, ויבצעו את צמד האלבומים הקלאסיים הללו במסגרת מופע מיוחד? ובכן, ב-17 לחודש אוקטובר החלום הזה הפך למציאות. מעריציה של הלהקה, הכוללים כעת גם דור חדש שלמד להכיר אותה בהמשך, התקבצו להם במועדון הבארבי באותו ערב יום שני על מנת לחזות בפלא הזה מתרחש על הבמה.

בשעה 21:00 בדיוק, Desert החלו במופע החימום. מופע שהתור הארוך שהשתרך לו בקופות מנע מלא מעט אנשים לפספס את תחילתו – ואכן, Desert החלו את הופעתם כשכמות אנשים מצומצמת ביותר נכחה במקום. עובדה זו לא מנעה מ-Desert להעניק את אחת מההופעות היותר מוצלחות שלהם, שעל אף שהייתה קצרה – היוותה מצג נהדר של קברת הדרך שעברה הלהקה בהתמקצעות על במה.

הסיפור שלי עם Desert דיי מורכב; מדובר בלהקה שעברה אי אילו תהפוכות עד שמצאתי את עצמי מצליח להתחבר לסגנון שלה, ובפרט לשירה של סולן הלהקה אלכסיי ריימאר – היה זה בעת שהוציאו את אלבום הבכורה של הלהקה, "Star of Delusive Hopes", שהפך אותם מלהקה שמנסה להתברג כפאוור מטאל סטנדרטי ללהקת מטאל מלודי שמשלבת לא מעט אלמנטים פולקלוריים ואפיים במוסיקה שלה, ואלבומה השני – "Never Regret" כבר היווה הוכחה לכך שיכולותיה של הלהקה באולפן אינן נופלות מעמיתותיה האירופאיות.

בהופעה הזו, רוב חברי הלהקה עלו בלבוש תואם (סגנון שהזכיר לי במידת מה את Iced Earth), והכימיה ביניהם נראתה ונשמעה טוב יותר מאי פעם – כך שיכולותיו של ההרכב באולפן זכו לגיבוי גם בזמן אמת. רק אלכס זבולון (גיטריסט The Fading לשעבר) שהוא גיטריסט מצוין – הרגיש על הבמה מעט מנותק מהכימיה של מרבית חברי ההרכב, אולי זה בגלל שהוא החבר הטרי ביותר בהרכב, ואני מניח שלאחר שיהפוך בהדרגה לחלק אינטגרלי יותר בו - גם הוא ימצא את מקומו. אסף מרקוביץ', המתופף, נאלץ להדחק לצד סט התופים של Miguel Gaspar, והיה מעט קשה להבחין בו.

סט השירים אותם בחרו חברי הלהקה לבצע בזמן שהוקצב להם כלל כמה מלהיטי ההופעות הקבועים של Desert, דוגמת "Son of a Star" לו שוחרר קליפ לא מזמן, "Assasin's Fate" "Letter of Marque" ועוד – אך לצדם בחרו הלהקה לבצע גם את השיר "Whispers" מאלבומם הראשון, שלדבריו של אלכסיי שמור למאורעות מיוחדים, ואכן – על אף שמוסיקלית אלו משתייכים לסגנון שונה בתכלית, Moonspell היוו השפעה מכרעת על התעצבותם המוסיקלית של Desert, והם אחת הלהקות היותר אהובות על לא מעט מחבריה.

הדובדבן האמיתי בקצפת שחתם את ההופעה היה גרסת כיסוי מפתיעה ואיכותית במיוחד לקלאסיקה "Metal Heart" של Accept האגדית (שהוקדש כמובן לסרגיי "Metalheart" נמיצ'ניסטר, גיטריסט הלהקה – המכונה על שם השיר).

בחלוף זמן לא רב, ולאחר שהושלמו הנגיעות האחרונות של כיוון כלי הנגינה על הבמה – הגיחו חברי Moonspell. האינטרו עבור שיר "Wolfshade" הפותח את היצירה הקלאסית "Wolfheart" כבר נשמע – ולאחר שכל אחד מחברי הלהקה התאפס על כלי הנגינה שלו, הגיטרות, הבס, התופים ושאגותיו מקפיאות הדם של סולן הלהקה הסופר-כריזמטי Fernando Ribeiro כבר מילאו את המועדון. המעטים שהכירו את מילות השיר כבר דקלמו אותם יחד עמו, השאר התכנסו לכדי גל ההתלהבות ששטף את כלל הנוכחים. על אף מכירות הכרטיסים הדלות יחסית שנמשכו לאורך התקופה בה פורסם האירוע, בסופו של דבר הקהל הצביע ברגליים והראה נוכחות. אמנם המועדון לא התמלא עד אפס מקום – אך הצפיפות בשורות הראשונות ושטיח הראשים שכיסה את שטח המועדון הראו על התעוררות משמחת במיוחד בעניין של הקהל בלהקה.

כאמור, הסטליסט של Moonspell עבור ההופעה המדוברת הורכב ברובו המוחלט מהאלבומים "Wolfheart" ו-"Irreligious" – אך יחד עם זאת, במקום פשוט לבצע את צמד האלבומים הנ"ל על פי הסדר המקורי של השירים, Moonspell בחרו "לערבב" מעט את השירים, באופן שבו המופע לא הפך לצפוי מדי. כשהגיח לו Opium – אולי אחד משני השירים המזוהים ביותר עם הלהקה – רמות האדרנלין החלו להרקיע שחקים. ביצועיה של הלהקה, שהטיסו רבים מהנוכחים במקום לאותה תקופה בשלהי שנות התשעים, ביחד עם הסאונד הנהדר עשו את העבודה נאמנה.

חברי להקות שונות, בעיקר כאלו המורגלים במשך שנים רבות בהופעות ברחבי העולם, לא תמיד מפגינים איזשהו רגש יוצא דופן במהלך הופעה. על פניהם של חברי Moonspell, לעומת זאת – ניכר כי מדובר במאורע מיוחד. ההתרגשות ניכרה בקולו של Fernando כששוחח עם הקהל, בעוד שהגיטריסט Ricardo Amorim נראה כמו נדמה כאילו נמצא בסוג של טראנס. לא בכדי הסכימו Moonspell לקיים מופע שיועד במקור למספר מצומצם של מדינות דווקא בישראל, וההקפדה על כל פרט הורגשה באיכויות הרבות של המופע.

גם אורחים לא חסרו כאן – לביצוע השירה הנשית בשיר הקלאסי "Raven Claws" הצטרפה ל-Fernando הזמרת המוכשרת דיאנה גולבי – במקור זוכת כוכב נולד, ומאז מוסיקאית וזמרת בזכות עצמה – ששירתה מתאימה כמו כפפה לזו של הזמרת Birgit Zacher (שליוותה את Moonspell במספר אלבומים בשירים מסוימים). הכימיה בינה לבין Fernando הייתה נהדרת, ואלמלא הייתי יודע טוב יותר, הייתי בקלות יכול להתבלבל ולחשוב שזו אינה הפעם הראשונה שהם מופיעים יחד. דיאנה שבה לבמה פעם נוספת גם בשלב מאוחר יותר, הפעם כמחליפתה של הזמרת האגדית Anneke van Giersbergen (המוכרת בעיקר בתור הזמרת לשעבר של להקת The Gathering") בדואט הידוע לשמצה "Scorpion Flower". מדובר בנעליים ענקיות, ודיאנה נכנסה אליהן ביתר קלות. "Scorpion Flower" נמנה על השירים המעטים שבוצעו מתוך החומר המאוחר יותר של Moonspell בהופעה המדוברת.

האורח הנוסף היה, איך לא – המוסיקאי יוסי סאסי, שהנו חבר קרוב של הלהקה, ושותף לכברת הדרך הארוכה שעברה, עם קשר שהחל עוד בשנות התשעים במסגרת חברותו בלהקת Orphaned Land דאז. תרומתו של יוסי ל-Moonspell באולפן הניבה את השיר "Medusalem" בעל הגוון האוריינטלי, שהינו אחד מהשירים הטובים ביותר מאלבומה האחרון של הלהקה, "Extinct". יוסי כמובן לא יכול היה שלא להיקרא לדגל על מנת לשחזר את תפקידו בשיר גם בהופעה חיה – ואכן כך קרה. יוסי עלה להשתולל עם חברי Moonspell עם הבוזוקיטרה הנודעת שלו, ותרגם את הליינים מהשיר לכלי הנגינה הייחודי, ולא רק את הסולו שלו. התוצאה הייתה הנאה צרופה שניכרה על כלל חברי הלהקה – Ricardo ו-Fernando יצאו במחול משותף תוך כדי השיר, בעוד ש- Aires Pereira הבסיסט השתעשע בנגינה לצדו של יוסי. מילותיו של השיר, באופן סימבולי משהו, מאוד מתחברות לביקור של Moonspell בישראל – ועצם שותפותו של יוסי בהקלטת השיר וגם בביצוע החי שלו מעצימות את הסימבוליזם הזה.

יוסי נשאר על הבמה גם לקטע נוסף – קטע המעבר האינסטרומנטלי "Lua d'Inverno", אותו ביצע לצדו של Ricardo בכימיה נדירה בין השניים, שגרמה לי לקוות שביום מן הימים ישובו לשתף פעולה יחדיו. לצליליו של הקטע נערכו Moonspell לביצוע השיר "Ataegina" (תוך כדי שיוסי מפנה שוב את הבמה) – שהמשיך את הרצף הפוקלורי, אך הפעם החזיר אליו את הגוון האירופאי – שהצליח לגרום לקהל במקום לפצוח בריקודים גם הוא.

Moonspell הם כמובן לא רק להקה המקרינה אווירה מלודרמטית, אלא גם התיאטרליות היא מנת חלקה הקבועה. אמנם חברי הלהקה אינם מתהדרים באיפור מוגזם וחליפות מורכבות, אך עדיין אינם חפים מתיאטרליות בריאה שמהווה חלק בלתי נפרד מלהקות הרוק הגות'י מהן שאבו השראה. אלו באו לידי ביטוי החל מהתפאורה – שכללה את גולגולת העז עצומת המימדים שנצבה בקמת מערכת התופים של Miguel, וכלה במבנה הקלידים הייחודי של הכובען המטורף Pedro Paixão, בעל הטקסטורה המזכירה מעט עוגב. על כל אלו התווסף Fernando עצמו, שאחז בסטנד מיקרופון מעוצב, ומפעם לפעם הבליח עם אי אילו יציאות שונות ומשונות – בשיר "Herr Spiegelmann" אחז בכל אחת מידיו מראה עגולה, שסייעה לתאורה להשתקף בגוון מרהיב ושיוותה לו מראה פולחני משהו. במקרה אחר, עת שביצעו את השיר הקלאסי "Vampiria" – עלה לבמה עטוי גלימה, בה הוא נופף מפעם לפעם במהלך השיר. ראויה לציון גם האווירה האפלה ששררה במקום במהלך השירים "Mephisto", "Ruin & Misery" ו-"Love Crime" – שהפכה את ההופעה לחוויה מהפנטת לכל הדעות.

ראוי לציין שבמהלך ההופעה קיבלתי גם איזושהי סגירת מעגל פרטית משלי; "Wolfheart" ו-"Irreligious" הן כמובן הקלאסיקות המוכרות והמזוהות ביותר עם Moonspell – ועבור רוב מי שאכלס את נוף המטאל המקומי באותן השנים הן נכס צאן ברזל. עם זאת, כמי שבתקופה בה שוחררו האלבומים הללו רק למד לקרוא ולכתוב, התוודעתי לראשונה ל-Moonspell דרך האלבום "The Antidote". אחד משלושת השירים הבודדים שבוצעו בהופעה שלא נכללו בצמד האלבומים הנ"ל, ששניים מהם כבר ציינתי לעיל – היה השיר המרגש "Everything Invaded". השיר היה זר לחלק גדול מהקהל, אך עבורי הוא סימל משהו קצת מעבר, כמי שזהו היה המפגש הראשון שלו עם המוסיקה של ההרכב הנפלא הזה (ועד היום חושב שמדובר בשיר מתוך אחד האלבומים הטובים ביותר של הלהקה).

מעט לפני כן – היה זה השיא של ההופעה, הלוא הוא השיר "Alma Mater". הקהל כבר היה באקסטזה טוטאלית, רבים דקלמו את המילים, טלפונים ניידים נשלפו על מנת לתעד את הרגע בוידאו, איזור הפוגו געש והדחיפות החלו להפוך אלימות יותר - וכמובן שבפזמון כולם הצטרפו להם יחדיו לשאגת שמו של השיר.

ההופעה נסגרה עם "Full Moon Madness", שהוא למעשה השיר האחרון מבחינה כרונולוגית מבין צמד האלבומים הקלאסיים אשר סביבם נבנתה ההופעה, ואחד מהשירים הסוחפים ביותר של הלהקה, שהתאים כמו כפפה גם לסופו של המופע. בסך הכל, Moonspell העניקו מצג כמעט מלא של שני האלבומים הקלאסיים המוכרים ביותר שלהם, שבוצעו במלואם להוציא את השירים "A Poisoned Gift", "Subversion" ו-"Trebaruna" שנעדרו מהסטליסט, ככל הנראה לטובת שלושת השירים המאוחרים יותר.

ההתרגשות הגואה שלי מהופעתם של Moonspell בארץ הגיעה לשיאה תוך כדי ההופעה, ולעזאזל – זה היה לגמרי שווה את זה. הופעה מלאה בת שעתיים עם תוכן ייחודי למדי, כשכל זאת שזור בהמון אהבה לקהל ומיומנות בימתית נפלאה. אמנם אין ספק שחסרו לי לא מעט משיריה של הלהקה, אך כמו תמיד – אין לזה סוף. זכינו לקבל הופעה נדירה שתזכר לדורות, ונחרטה בזכרוני כאחת מהמאורעות החשובים בהם יצא לי להיות נוכח. מדובר בבית ספר להופעת מטאל קיצוני בכלל, והופעת מטאל גות'י בפרט. כולי תקווה כי על אף שנראה בתחילה כי Moonspell אינם השקעה משתלמת כל כך, הקהל שפקד את ההופעה ברגע האחרון הפך את הבאתה של Moonspell לעסק משתלם מעט יותר, ושהם ידרכו שוב על במות תל אביב גם בעתיד הלא רחוק.

לגלריית התמונות המלאה