22/12/2016
עיוורים בחיפה - סקירת הופעת Blynd/Ferium בחיפה
מאת: דני ארם
צילום: ירון הורינג

חברת פרוגסטייג' במהלך לא רגיל, החליטה לארגן לנו ערב לא רגיל. לשלוש מהלהקות הטובות שיש למטאל בארץ להציע, תצטרף להקה קפריסאית מעולה שאולי לא מוכרת במחוזותינו, אבל בהחלט אמורה להשתלב בטבעיות לערב מטאל משובח.

את מטריסייד לא ראיתי עד היום בהופעה וזו הייתה הזדמנות לתקן עוול היסטורי. את שיבר ופריום כבר ראיתי מלא פעמים בשנה החולפת. אבל כמו שיש אנשים שאוהבים לראות שידורים חוזרים של חברים, לי תנו לראות הופעה של שני אלה כל ערב ואני מבסוט. וכבונוס, להקה שאני לא ממש מכיר ונשמעת טוב ממה ששמעתי ביו טיוב. פינוק.

כיוון שמאוד אהבתי את הרעיון ואת הליינאפ, הייתי משוכנע שליינאפ ישראלי כזה משובח, יביא מספיק קהל שיחפה על האנונימיות של הלהקה האורחת. וגם הייתי משוכנע שזה יהיה ערב שבסופו כל אחד ואחד מהקהל יצטרך פגישה עם כירופרקט, שישחרר לו את הצוואר. צדקתי ב 50%.

בשלב ששיבר עלו לפתוח את הערב, היו 40 איש בקהל בלחץ. וזה כולל את הברמן. אם לצטט את וויל סמית, אתם המטאליסטים שהיו מול הטלוויזיה באותו ערב Y'all jokers must be crazy!

אני מוצא את זה מדהים. המטאל בארץ הגיע למצב שיש פה להקות שלא נופלות מלהקות בחו"ל. לא במוזיקה עצמה ולא בהופעה חיה. ואז מצרפים שלוש מהלהקות הטובות ביותר שיש לנו ועוד להקה טובה לא מוכרת, ובאים פחות אנשים מלערב כיתה ה3. בושה.


Shiver

לשיבר, שעלו ראשונים, היתה העבודה הקשה של הערב. לחמם את הערב הקר הזה. ואם אותי אכזבה הרחבה הכמעט ריקה, אני יכול לדמיין שאת הלהקה זה בכלל דיכא. למזלנו, שיבר זה לא הרכב שייתן למשהו להאט אותו, והם עולים בלי הקדמות וישר מתחילים לירות שירים מאלבום הבכורה When Everything Fails.

שיבר, לא צריכים להתחמם על שיר שניים עד שהם נשמעים טוב. זה קורה על השנייה הראשונה. העוצמה והכעס שיש באלבום מוכפלים בהופעה והם נשמעים מעולה. אולי בכמה מילים שאור זורק בין השירים הראשונים, אני מזהה שקצת קשה לו עם הרחבה הדיי ריקה. גם הקהל שהגיע נראה קצת בהלם, ולוקח לו זמן להתחמם מהקור שבחוץ ובפנים.

אחרי שלושה שירים רצופים, אור עוצר לתת קצת כבוד לבליינד שבאו מקפריסין לנגן לנו, ואז ישר צולל לשיר הבא. המיקרופון לא עומד בשאגות שלו ושובק חיים באמצע השיר. אור שולף מאיפשהו מיקרופון אחר וממשיך כאילו כלום.

כשמגיע תור Let the truth be told, כנראה שגם אני התחממתי מספיק בשביל לצאת מהקומה. ואני יכול להעריך איך שיבר ( גם בערב כזה) בשיא הכושר. הכל יושב מעולה עם סאונד חזק ונוכחות במה מעולה.
לאלרם, שמשמש בסיסט זמני לשיבר, יש יכולת מופלאה להראות בכל הרכב שהוא מנגן בו כאילו הוא שם מיום ההקמה. הוא נשמע ונראה כמו חלק אינטגרלי בשיבר.

הגיטרה הבודדה של ג'וני, נשמעת גדולה וממלאת את הסאונד בהרבה עומק וכוח. וזו דוגמה נהדרת לאיך גיטריסט אחד טוב, יכול להחזיק להקה שלמה. רק ב Too much to bear פתאום הרגשתי בחסרונה של עוד גיטרה. אולי כי זה שיר שנכתב במחשבה על שני גיטריסטים ויש כמה וכמה מקומות לשני תפקידים שונים. אבל בכל מקרה זו הייתה הרגשה רגעית, כי בכל שאר ההופעה הגיטרה היחידה הייתה פשוט מעולה.

שיבר חוזרים לאלבום החדש עם Flesh puzzle שהוא אחד השירים היותר bad ass בתפריט. ההשוואה בין החומר הקודם לחדש זה כמו לרדת מדור אחד בגיהנום. יותר כבד, יותר כועס, יותר רע. בפלאש פאזל, הם לוקחים אותך מריף לריף ומגרוב לגרוב, כמעט בלי מלודיה. אור יורק את המילים בתוקפנות. בסוף שוברים את כל זה עם המלודיה היפה והמקצב המתגלגל כשהצעקות של אור כבר ממש על הגבול של השירה.

שיבר סיימו את החלק הקשה של הערב ועשו עבודה נהדרת. בלי תירוצים או ויתורים, נתנו את הכל מול ה 40 איש בקהל.


Matricide

כשמטריסייד עולים, אולי כבר אפשר לספור 60 איש בקהל, וזה עם לספור את הברמן שוב.

גם מטריסייד לא עושים חימום ונכנסים במקסימום מרץ. השורשים היותר גרוביים\ת'ראשיים שלהם בולטים.
מהר מאוד אני מגלה למה לא הפסקתי לשמוע על הלהקה הזאת. אי אפשר להשאר אדיש אליהם. הם נותנים הופעה סוחפת מההתחלה. אחרי שיבר הם בהתחלה נשמעים קצת פחות כבדים, אבל זה רושם חולף. רן, הסולן, הוא פצצת אנרגיה ושולט בבמה. בשיר השני הפוגו כבר מתפרץ וסוף סוף הקהל הקפוא הפשיר סופית.

וכמו שקורה, הלהקה והקהל התחילו לחמם אחד את השני. לשאר החברים בהרכב אולי לקח קצת זמן להתחמם ולהכנס לזון ( מבחינת הופעה בלבד. מבחינת נגינה הם היו אש מההתחלה), אבל כשהם הגיעו ל100% בטרייה האנרגיה על הבמה היתה בשיא.

בין השירים רן מגייס תמיכה להופעה משותפת עם שיבר ופריום בתל אביב. נראה לי רעיון מצוין.

שיר השלישי כבר מבעיר את הרחבה מהתו הראשון שלו. יש לו מן דהרת בסים קבועה שעושה חשק לשבור משהו.

לפני השיר החמישי, רן מספר שזה שיר מהאלבום החדש שעובדים עליו כבר שנתיים. אם השיר הזה מאפיין את האלבום, הרבה צווארים יישברו כשהוא ייצא. הוא נשמע קצת יותר דג׳נטי מהחומרים הישנים, אבל לא בלי הרבה מהדי אן איי של מטריסייד. ובאופן כללי, מפלצת.

זה היה וי חשוב לסמן ברשימה שלי של להקות מקומיות שאני צריך לראות. היה שווה לחכות.


Blynd

בליינד פותחים את ההופעה עם מנגינה מאוד מלודית ברקע. כשהם עוברים לנגינה, הם ישר פותחים בשיא הכוח. הם מנגנים את ליברה סום, שיר הנושא מהאלבום האחרון, והקהל מגיב בחיוביות ונותן פוגו כתגובה. השיר מאוד מהיר ומלא בלאסט ביטים.

כשהם עוברים לשיר שני אפשר להתחיל להבין יותר את הכיוון המוסיקלי של הלהקה. הם מנגנים דת' יותר אולד סקול. הכל נשען על ריפים ת'ראשיים, עם תיפוף מאוד מהיר וחיבה לבלאסט ביטס. הקולות של אנדראס חזקים מאוד.

אחרי השיר שלישי The Final Resistance, אנדראס קצת מדבר אל הקהל ומודה לו על התמיכה. הוא מזכיר כמה דומות המדינות והקהילות שלנו ומציע לחבר את המדינות.

השיר הבא Phobos, מליבר סום, שומעים יותר השפעה גרובית סטייל Lamb of God. ללהקה שני גיטריסטים כשרק אחד אחראי על הליד, ועם הליד גם על על המלודיה שיש קצת בשירים. לא הרבה, אבל בדיוק מספיק לקשט ולתבלן את הריפים והשירה הכבדים.

הקהל בסך הכל מקבל יפה מאוד את הלהקה האורחת ומראה אהבה. לא הייתי אומר שיש אנרגיות מטורפות, אבל יש הנאה.

השיר הבא Never for the Fallen מהאלבום Punishment Unfolds, הוא אחד הכבדים שלהם. כשהלהקה ננעלת חזק בגרוב שלו הם נשמעים עוצמתיים. על הבמה הם דיי דינמיים. אלכס, המתופף, עובד קשה כל הערב. קונסטנטינוס, גיטריסט הליד זז הרבה ומתקשר עם הקהל. אבל רוב העוצמה של הלהקה באה מאנדראס.

כשהם שרים שיר מהאלבום הראשון Rage & Mindgames שומעים טוב את המקורות המוזיקאליים של הלהקה. שיר מאוד ת'ראשי, חוץ מהשירה הכבדה של אנדראס. גם יש יותר מלודיה בריפים. אבל עדיין יש את הקצב והאנרגיה הגבוהים שיש בכל השירים של בליינד.

השיר הבא, Arrival of the Gods, מהתקליט השני, הוא עוד מראה לקו ההתפתחות של הלהקה. גם פה בסיס ריף ותיפוף ת'ראשיים חזקים והשיר מאוד מהיר. אבל המלודיה המלווה מתחילה כמאוד מאיימת.

הסולואים הם ת'ראש קלאסיים. הרבה תווים, הרבה ריצות וקצת מלודיה רוקנרולית.

בליינד מסיימים עם השיר The enemy מהאלבום הראשון.

אני משער שקשה קצת לשפוט את ההופעה הזאת, עם הקהל המועט, כקנה מידה להופעה של הלהקה. אבל בסך הכל הם היו טובים מאוד. הרבה מאוד אנרגיה והם נשמעים ונראים עוצמתיים כשהם ננעלים בגרוב.


Ferium

פריום עולים קצת אחרי חצות. הם מדליקים את המכונה וישר לוחצים את דוושת הגז עד הסוף. הם מעיפים את השירים אחד אחרי השני. טירן כרגיל, מופיע כמו מישהו בדיבוק, אבל אצל פריום זו לא הופעה של איש אחד. הלהקה הזאת היא יחידה מאוד מגובשת שכל אחד מהם אחראי לטירוף הכולל שמופץ בהופעה. הם מהפנטים את הקהל עם הכוח שלהם.

טירן מציג שיר שלא נגנו הרבה זמן, The very existence מרפלקשנס. טירן הזהיר שהוא פאקינג כבד, אבל כבר שכחתי כמה. מתחיל שחור ומתגבר לאפילה מוחלטת. כשמתחיל אחריו Aftermath הוא כמעט כמו שיחרור אחרי השיר הזה. הגרוב הזורם של השיר, ההתגברות ההדרגתית, והרפטטיביות הגבוהה עושים את שלהם ומבשלים טוב את הקהל. בשיר הבא הקהל, שאמנם היה משתתף דיי פעיל אבל נמנע ממגע, נשבר ופותח בפוגו עירני. בסייד אפקטס כבר הפוגו ארוך מספיק להזיז את השולחנות שמסביב.

את A free man טירן והלהקה מקדישים ל Blynd, איתם הם גם חלקו במה בקפריסין. עוד תוך כדי השיר אני לא איך לטירן נשארו מיתרי קול אחרי השיר הזה. זה לגמרי השיר שלו. הלהקה נותנת לו את הרקע המושלם לדחוף את השיר כמה שהוא יכול עם הקול שלו. והוא לא מאכזב.

בקיצור, פאקינג פריום...

לסיכום: אז היה ערב מעולה. יודעים מה היה הופך אותו למדהים? לפחות 200 איש בקהל. אז אני שואל אתכם ( חוץ מה, נגיד, 100 איש שהיו בהופעה השנייה בתל אביב) איפה הייתם? אם הייתם בבית או אצל חבר או בפאב, אתם לא נורמלים. לא מאמין שמטאליסט יכל למצוא בילוי יותר טוב מזה, בלי לעלות על טיסה. אם אתם אוהבים את המטאל שעושים בארץ, ואתם רוצים לראות אותו מתפתח ומגיע לגבהים חדשים אתם חייבים להיות שם. בלעדיכם זה לא יקרה. נכון שתמיד יהיו להקות חדשות. אבל להחזיק להקה לאורך השנים בלי תמיכה מהבית זה יותר מידי קשה. יש לנו מעט מידי דוגמאות של להקות שמחזיקות הרבה זמן. ועל כמעט כל אחת מהן תוכלו לראות איך היא הלכה והשתפרה עם השנים והניסיון. אני מוריד בפני האנשים האלה את הכובע ואני רוצה שעוד להקות יצטרפו למעגל. ולתת לאנשים האלה את הכבוד והתמיכה שמגיעה להם.

רק ככה, יום אחד, הפנתרה או הגוג'ירה הבאה תבוא מפה.

לגלריית התמונות המלאה