תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Magen
Dillinger
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות הופעות ::

05/01/2017
מטאל מתקדם, מתקדם מדי- ירון הורינג סוקר את ה DHfest, פסטיבל הפרוג השנתי הראשון.
מאת: ירון הורינג
צילום: נדב דרורי וירון הורינג

בואו נדבר רגע על פרוג, בסדר? קשה לי אתכם, קהל הפרוגרים, באמת שקשה לי אתכם. אני מבין את האהבה שלכם למוזיקה מורכבת ומשקלים משתנים, אני מבין גם את חיבתכם לשינויים תכופים תוך כדי נגינה ולהחלפת סגנונות פסיכוטית, באמת שמבין. לא אמרתי שאני אוהב את המוזיקה שלכם, אבל אני מבין אתכם.

האמירה הכללית הזו יכולה להעלות במוחכם את התהייה "מה הם שולחים מישהו כזה לסקר פסטיבל פרוג?" אם כן, התשובה מתחלקת לשני חלקים:

1.אני היחיד שיכול היה להגיע באותו הערב.
2. אני אוהב לסקר הופעות של מוזיקה שהיא פחות "הסגנון שלי" כי זה מאפשר לי ללמוד ולהכיר להקות וסגנונות שאני פחות מתחבר אליהם וכך לתת להם עוד הזדמנות, מוזמנים לקרוא את הסקירה שלי על ערב המחווה לדימו בורגיר שכתבתי לפני כמה שנים.

אז חמוש בעוד שני חיפאים יצאתי לי לכיוון תל אביב בערב קריר ונעים כדי לחוות פרוג על גופי הפגיע, מוכן לספוג כל מכה שלא תגיע.



Onoma

הראשונים לעלות אל הבמה היו אונומה, הרכב אלטרנטיב מטאל ותיק יחסית, שנעלם לתקופת מה מהבמות, או לפחות כך היה נדמה לי. עוד לא יצא לי לראות אותם בלייב, אבל אני זוכר ש Walkways חיממו אותם בראשית דרכם, מאז Walkways גדלו ותפחו ואונומה קצת נעלמו להם,או שאולי רק לי, לא ברור.

החברים תפסו את מקומם על הבמה, בסיסט, גיטריסט ומתופף והתחילו לנגן בנגינה איטית, נאה ומלודית, תוך כדי האינטרו הזה עלה הסולן על הבמה והצטרף אל שאר חברי הלהקה בעידוד מצד הקהל. הסאונד של אונומה הוא ארוך ומתפתל, נשמע קצת כמו צליל הזיה, טריפ של ממש. הבאסים שלהם עובדים נהדר, בכלל, יש לאונומה חטיבת קצב מרשימה, תופים שיושבים בול ובס שתופר את הקצב בצורה כמעט מופתית, אז סחטיין על גיל גרוס שמצליח לייצר כזו אנרגיה. אלעד קורן, סולן הלהקה, הוא ללא ספק תופעה מעניינת, הקול שלו חצי שבור ומעט גבוה,והוא לא מפחד להתפתל ולהסתבך בענפי השירים שלהם ולפחות בשיר השני, הוא הצליח לייצר הרמוניה נהדרת עם אסף, גיטריסט הלהקה. מעבר לכך, אנרגיית הבמה שלו היא אדירה, הוא נע ומתפתל כמו בובה על הבמה, נראה כאילו אין לו עצם אחת בגוף, שילוב בין איש רוח לבובת תאטרון שנפלה מכבליה.

אונומה ממשיכים לנגן ואלעד מספר שכל הקטעים שהם מנגנים בהופעה הזו הם קטעים חדשים לחלוטין שעוד לא נוגנו על במה, בהחלט צעוד אמיץ מצדם, וזו הסיבה שאני לא נוקב בשמות השירים אלא רק במיקומם בתור.



הסאונד שלהם ממשיך לצעוד על אותו הקו שאנחנו מכירים מאונומה, אבל משהו בסאונד של המקום מחדד את הסאונד שלהם והופך את הסאונד הטריפי לטריפי מדי, ואת הסאונד הכללי לקצת צורמני, כל רעש רקע קטן מבודד בצורה מוגזמת ושני השירים הבאים היו לי קשים מדי, דיסהרמונים וצורמניים.

השיר הרביעי שלהם צרם לי ברמה קשה, קשה מאוד, השירה הייתה לא טובה בגלל חדות מוגזמת וגבוהה של הסאונד, אבל הבס הייתה פשוט נהדרת והפכה את השיר למשהו שהצלחתי להינות ממנו.

השיר האחרון שהחברים סגרו איתו היה פשוט אדיר, הסאונד התפתח לו מהסאונד האופייני של אונומה לקטע קצבי, מעיף באויר ובועט בפרצוף, עם יופי, יופי טופי של תופים..


Scardust

חילופי להקות קצרים והחברים מ"אבקצלקת" עלו לבמה, כיוונונים קלים והם פשוט התחילו לנגן.

לפני שאני מספר על ההופעה, גילוי נאות: מאז ששמעתי אותם לראשונה אני מנהל מערכת יחסים מורכבת עם הסאונד של הלהקה הזו, בערך כמו מערכת היחסים שלי עם כל הז'אנר המוזיקלי אליו היא משתייכת, יש לא מעט אלמנטים בסאונד שלהם שנשמעים לי כקקופוניה מוחלטת מצד אחד, ומהצד השני, יש להם מלודיה קסומה ומשכרת שאני לא מצליח להשתחרר ממנה.

Arrowhead רץ לו, הבס של ינאי ברור ומובהק, התופים יושבים בול במקום ונועה מלהטטת עם הקול שלה כמו אשף קרקס מומחה עם לפידים בוערים. אבל משהו בסאונד של האזור השתבש ופיקים של סאונד פשוט צרמו לאוזניים, ברור לחלוטין שמדובר במקצוענים שפשוט נפלו על בעיית סאונד, אנשי סאונד רצים לבמה ומנסים לתקן את הבעיה בזמן שסקארדסט ממשיכים לתפעל את הבמה כאילו כלום לא קרה.

השיר השני יצר לי בלבול מה בראש, לא יכול להסביר בדיוק מה זה היה, אבל התופים והבס פה נתנו יופי של תצוגת תכלית, נועה לא מתביישת ושואגת נפלא. השיר הזה ארוך ומורכב (זוכרים שדיברנו על שינויים ומעברים תכופים בתוך שירים, אז ככה) והגיטרה של ידין פשוט עובדת מדהים תחת ידי הקסם שלו, אצבעות הידיים שלו זריזות בטירוף ורצות על סולואים שמתכתבים להם עם Sands of Time שבוודאי ינוגן לו מאוחר יותר הערב.

סקארדסט ממשיכים אל Queen of insanity, שיר שמארח בתקופה האחרונה את יותם "דפיילר" אבני בדואט של גראולים עם גברת גרומן, אבל אני חייב להגיד לכם שהוא עובד נהדר גם בלעדיו, הביצוע היה פשוט נהדר, מהבאסים והגיטרות דרך הסולואים והשאגות\שירה של נועה ועד לנגינת הסינטיסייזר, פשוט, יפה ואפלולי. (דיסקליימר, לכותב שורות אלו קשה עם סינטיסייזר בד"כ)

הסט ממשיך וסקארדאסט מנגנים את Out of Strong Came Sweetness, נועה מפליאה בשאגות וידין (גיטריסט הלהקה) מלווה אותה בשירה נקיה, לא יצא לי לשמוע את השיר הזה בגירסאת האולפן (אם קיימת אחת כזו), אבל כאן ללא ספק השתבש משהו, השירה של ידין הייתה פשוט לא טובה, גבוהה מדי ומזייפת מעט, גם ההמשך ישב לי פחות טוב באוזן, אבל בקשר להמשך המדובר, אני יודע שזו האוזן שלי שיצרה את הבעיה, כי נועה עבדה עם שירה חצי אופראית על מצע של תופים וגיטרות מיללות, והאוזניים שלי פשוט לא מסוגלות לעכל את הסאונד הזה.



סקארדסט חתמו את הסט שלהם עם Sands of time, הביצוע היה יפהפה, נועה מנצחת על הקהל ומשתפת אותו בשירה, ועושה רשם שהקהל שלט נהדר בטקסט של השיר, החיבור ההימנוני של הקהל לשיר הזה מתחבר אצלי לצד הרוקנרולי של המוזיקה ופחות אל הצד המטאלי, אבל היי, למי אכפת, זה היה פשוט ביצוע מצויין..


Yossi Sassi Band

יוסי סאסי ולהקתו עלו אל הבמה במה שעתיד היה להיות החילוף הארוך ביותר של הערב, הגיוני לחלוטין כשמדובר באמן שמקפיד כל כך על הכבוד שמקבלים כלי הנגינה שלו בסאונד השירים שלו, השיר הראשון היה Madame Two Souls מאלבומו החדש, שיר שהוא כולו שיר הלל לגיטרות, ואחרי חילופים כ"כ ארוכים באופן אירוני לקראת סוף השיר, נפל כל הסאונד ולהקת יוסי סאסי ניגנה לעצמה, עד שהבינה שאף אחד לא שומע אותה.

אנשי הסאונד של המקום שוב הוזעקו לבמה ואחרי כמה דקות, חזרנו לשמוע את סאסי ולהקתו.

סאסי המשיך עם Palm Dance הנהדר, עוד קטע אינסטרומנטלי כמעט לחלוטין, כבד ואגרסיבי יחסית לסאונד של ההרכב הזה, אבל איזה יופי של ביצוע זה היה, מדוייק וחותך, מרחף ועל הקרקע, סאסי ואור לוביאנקר (באס) פלירטטו להם בדואט מוזיקלי נפלא, תענוג לראות את התקשורת שמנהלים חברי ההרכב זה עם זה כשהם על הבמה.

השיר הבא היה Winter, סאסי הציג את בן עזר (גיטרה) כאיש שהגה את השיר וגרם לו לצאת לאויר העולם, השיר הוא פשוט שיר נהדר, הקצב שלו היה טוב ומלא עניין ולחטיבת הקצב של הלהקה היה מקום נהדר לפרוש את מרכולתה, פשוט ויפה.



דניאל סאסי, בתו של יוסי עלתה על חליל, לצערי, החליל כמעט לא נשמע, אבל יוסי הצטרף בשלב מסויים לסולו גיטרה נהדר ואז המשיכו ל Root Out, שיר שסאסי שר בדואט עם ספיר פוקס, אם עוד לא שמעתם את השיר הזה, פשוט קפצו לסניף היוטיוב הקרוב למקום מגוריכם, זה פשוט שיר נהדר, מלא מלא בנשמה וללא ספק מדובר בשיר שמכיל את אחד הפזמונים היותר טובים שאי פעם נוצרו, מרגש וסוחף כמו הזוג הזה על במה אחת.

Religion Of Music היה השיר סגר את המופע הזה, במקור מבצע אותו זוהיר זראגוטי, סולנה של להקת Myrath, אבל פה ספיר לקחה את מקומו וביחד עם סאסי הם פשוט יצרו אגרוף מוזיקלי עצום. השיר היה חזק ומתגלגל, אגרסיבי מצד אחד וצוהל מצידו השני, הקהל לא נשאר אדיש וקפץ בסנכרון מושלם עם ההרכב שעל הבמה, אקורד סיום מוצלח במיוחד להופעה הזו.


ARP

אזהרה. אם אלקטרוניקה עושה לכם חום, וקור גורם לכם לפירכוסים, דלגו על הקטע הזה, חבל על העצבים שלכם.

ואם לא כך הוא, אבל עדיין לא שמעת עם ההרכב הזה, צאו המערה, אחים, פשוט צאו ממנה החוצה. ההרכב הזה הוא פרי ההזיה של יואב אפרון, קלידן ההרכב הזה וגם הקלידן של Distorted Harmony, ותנו לי להגיד לכם, ההרכב הזה על לבמה ופשוט נתן בעיטה אחת בראש לכל הערב הזה.

ARP עלו עם Gone (Not Hereׁׁׂ), קטע שנע לו על מלודיה משכרת ומחבר סאונד מודרני של גיטרות, עם שאגות נפלאות של ישראל פאפא (Unleash The Painׂ) שנבחר כסולן המופע הזה וכל התבשיל הזה זה יושב על ביט מפלצתי וסאונד רצחני ואגרסיבי,



הקטע השני שלהם היה Dawn Of The Restless, קטע מטאל מודרני מאוד בנגינות הגיטרה שלו, צליל שאין שני לו, ככה נשמעו גיטרות ב2016, וכל זה, בתזמור מושלם עם תופים עוצמתיים, בס אגרסיבי ודומיננטי במיוחד, ונעימת רקע אפלה וקודרת, ופאפא? פאפא המשיך לשאוג כמו מטורף, מטורף מהסוג הטוב ביותר.

השיר השלישי, SomeWhere הוא קטע שהיה יכול להיות בקלות קטע של דיסטורטד הרמוני, מאוד אופייני לסאונד שלהם רק עם מנה כפולה של אלקטרוניקה.

את המיקרופון תופס מישה סוחינין, סולנה של DH, ותשמעו, זה פשוט יופי טופי, באמת, אין לי מילה אחרת לתאר את החוויה שמעניק השיר הזה. טוב נו, ננסה בכל זאת, זה פשוט שיר אפל וגבוה, עם קלידים של חורף, השיר מפוצץ באוירת מרחבים רטובים ורחוקים מכאן.

סוחינין מפנה את הבמה ופאפא תופס את המיקרופון מחדש, הפעם עם Promised, שיר שהוא אחיו העצבני והשיכור של Gone, מטאלקור מודרני מפוצץ בשבירות עם חלק דאבסטפי שיעיף לכם את התחת, מילולית.


Distorted Harmony

והנה, הגענו אל ההדליינרית שלנו, הלהקה שכינסה סביבה את שאר הלהקות ואחראית לאירוע המעניין הזה: דיסטורטד הרמוני. למי מכם שלא יצא עדיין לשמוע את החברים האלה, מדובר בחבורה מעניינת במיוחד, הסאונד שלהם מדוייק וחד, לא מדובר בפרוג מהסוג של סקרדאסט, שהופיעו מוקדם יותר. אלא פרוג בעל צליל מודרני יותר. הסאונד שלהם מדוייק וחד, חד מאוד. ומישה הסולן שלהם הוא פשוט קול שמגיע ממקום אחר, הקול שלו גבוה ובעל ניואנסים אלטרנטיביים.

כל כלי זוכה לכבוד רב אצל החברים האלה, כמו אצל סאסי שהופיע מוקדם יותר באותו הערב. חטיבת הקצב שלהם יושבת בול וכל פריטת בס נשמעת בצורה ברורה (לעתים ברורה מדי) התופים ברורים והגיטרות מיללות או מנסרות בהתאמה לסגנון, והקלידים שלהם זוכים למקום של כבוד, אל תגלו לאף אחד, אבל אני אפילו מצליח ליהנות מהם.

השיר הראשון שDH מנגנים הוא Every Time She Smiles, יצירה שמתיישרת אחד לאחד עם התיאור הכללי שנתתי קודם, רק תוסיפו על כל התיאור הזה מלודיה נהדרת ובניית שיר על פי הספר וקיבלתם יופי של פתיחה.



השיר השני, Hollow הוא יצירה שונה לחלוטין, הוא מורכב יותר, הקלידים שבו אדירים ושינויי המקצבים שבו יושבים יפה בסך הכל, שלא לדבר על הריפים הרצחניים ויללות הגיטרה של גיא ועמית, הגיטריסטים של כל המפעל הזה.

השיר השלישי Children of Red נפתח בסדרת ניסורי גיטרה ולא נפרד מהם, מישה משלב שאגות בשירתו המלודית, הבאסים מרעידים את המועדון לחלוטין, עושה רושם שמדובר באחד מהשירים היותר אגרסיביים שיש לDH בתפריט, לקראת סוף השיר מישה עובר לשירה שקטה וחפה מכלים מלווים, שבמהרה הופכת לריסוק משמעותי ומהיר של גיטרות ותופים. ונדמה שיואב, הקלידן של ההרכב, פשוט אוחז בקלידים כדי לא ליפול מהעוצמות שהקרין ההרכב הזה.

בסיום השיר מישה מפגין את יכולות הכריזמה שלו ומתקשר עם הקהל, הוא גם מספר לנו סיפור רומנטי על זוג שביקש שיר שנוגן בפגישתם הראשונה (גם בהופעה של DH). אני לא זוכר אם BLUE היה השיר שביקש אותו הזוג, אבל השיר הזה היה השיר שנוגן, קטע ארוך יחסית שיושב על מלודיות מהירות וגישה שנעה בין מלודיות שקטות לניסורים ופריקות אגרסיות מורכבות להפליא, עם קלידים ששאובים לפרקים מה DOORS זצ"ל.

לשיר הבא, Obsession מצטרף מישה אל המתופף והם פתחו את השיר ביחד, אין ספק בכלל שהבחור הזה יודע לשמר את יכולת הריכוז של הקהל, הוא לא משעמם לרגע, לא מבחינת השירה ולא מבחינת פעילות הבמה שלו.

אחרי שסיים את הרומן הקצר שלו עם המתופף חוזרת מישה אל הפרונט ונותן דרור לשירה ארוכה, מתפתלת וגבוהה, פה כבר התקשיתי לשמוע אותו, הוא נבלע בסאונד הכללי והמפלצתי של התופים והבאסים שהיו אגרסיביים במיוחד הפעם, התוצאה שהתקבלה הייתה שיר רצוף ריפים דג'נטים מרשימים המשובצים בקלידים מסונתזים. מתישהו לקראת כיכר השיר (באמצע, נו) הפליא איגי בסולו באס נהדר וסבוך שבשילוב עם האלכוהול שבדמי שכנע אותי לזוז קצת לאחור ולהפסיק להמחץ על ידי קהל הפרוגרים המפלצתיים שסביבי. תשמעו, הייתי צריך להיות שם כל ההופעה, הכל נפתח פתאום, הקול של מישה נשמע טוב יותר, הקלידים המתגלגלים של יואב עשו שמות בסאונד הכללי ובשילוב ניסורי הגיטרה ושרד קטן שהתגנב לו ברקע, קיבלנו תוצאה נהדרת.

מפה והלאה אין תיעוד לסדר השירים, הראש שלי היה כבר עמוס מדי במגוון הצלילים שמייצרת המכונה הזו שאתם מכנים דיסטורטד הרמוני. אני כן יכול לספר לכם שהיה שם קטע אינסטרומנטלי נפלא של הקלידן, יואב שהמשיך וייצר אוירה נהדרת. אני גם יכול לספר לכם שהמוזיקה שלהם בנויה בצורה כזו שהסולן לא ממש ממלא תפקיד סולן קלאסי, הוא פשוט עוד כלי נגינה בהרכב הזה, וזה ממש מרענן, נעים לאוזן ועובד בצורה שונה מאוד מהמטאל שאני צורך באופן קבוע. אבל בגדול, הגעתי לרוויה בשלב הזה של הערב, זה היה כבר יותר מדי בשבילי.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא אומר שזה היה באשמת המוזיקה של DH, אני פשוט חושב שפסטיבל קטן שכזה שמכיל ברובו פרוג לסוגיו, היה יושב לי נהדר עם 3 להקות גג. אז נכון, ARP זה לא ממש פרוג וגם אונומה לא, עדיין, העומס ניכר והיה לי קשה להמשיך ליהנות מהמוזיקה, אבל השלמתי את החוסרים בבית עם הדיסק שקניתי בדוכן של החברים מDH.



לסיכום, אם אפשר לסכם פרוג בכלל. היה ערב מוצלח, היו המון אנשים וזה מחזה נדיר יחסית במופעי מטאל מקומיים לאחרונה, וזה חלק מהעניין, היו בקהל לא מעט פרצופים שלא יצא לי לראות במופעים מקומיים, אז כנראה שסצינת הפרוג מחזיקה קהל משלה ושולפת אותו בערבים שכאלה.
ואני? אני מבסוט מהערב הזה, שמח שיצא לי להכיר לפחות שלושה הרכבים שעוד לא יצא לי לראות בלייב, שמח שהוספתי עוד אלבום לאוסף שלי ובסך הכל מבסוט ממה שיצא מהערב הזה.

האם אפתח את האוזניים שלי ואקשיב ליותר פרוג בזכות הערב הזה? ובכן, כנראה שלא, פרוג מבחינתי הוא קצת כמו דבש, כמה כפיות דבש יעשו לי ממש טוב, אבל אם אני מאביס את עצמי ביותר מדי, זה קצת מעורר בי בחילה. (לא באמת בחילה לגבי הפרוג, רק לגבי הדבש, נו, תזרמו עם האנלוגיה)


[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Jack The Envious - In Your Own Way

Cellar Darling - This Is the Sound.

Persefone – Aathma

Limbonic Art - Spectre Abysm

Hate - Tremendum

Zohamah – Manic Depression
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
My Friend Dahmer \ Derf Backderf - סקירת גראפיק נובל

סקירת הופעה:
התנינים הגדולים אוכלים את תל-אביב - Nile בישראל

סקירת הופעה: Magen - ו Hotbox בתמונע

כתבה:
הבל החן - על הלוק והשואו בקהילת המטאל

סקירת הופעה:
הסימפוניה מכה שנית – סקירת הופעת ההשקה של להקת Scarsdust

ראיון:
Karl Sanders, סולן וגיטריסט להקת Nile
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[12/10/2017]
Dream Theater בישראל
[12/08] Monsters Of Rock - ערב מחווה לענקי האייטיז
[17/08] Subterranean Masquerade Vs Tomorrow's Rain
[17/08] Unleash The Pain באזור
[19/08] Shiran Band & Whitenoise בוונדרבר
[22/08] Mad:alarM בהופעת השקה
[24/08] Mad:Alarm בהופעת השקה צפונית
[26/08] Walkways בתמונע
[31/08] מחווה לSystem Of A Down
[06/09] Sonata Arctica בישראל
[14/09] Catharsis בישראל
[15/09] Roadkill Fest vol. 2
[18/09] Fast Forward Night
[23/09] Rosh Ha'Shanah - NIGHT at Gagarin
[26/09] Devin Towsend בישראל
[09/11] Kreator בישראל
[17/11] פסטישרץ 9
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::