תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
PFN
Dillinger
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות הופעות ::

16/04/2017
April Fools Apocalypse - סקירת הופעה
כתב: רועי דגני
צילום: אלון לוין

להופעות המורכבות מלהקות שאיכשהו מתיישבות להן תחת המטרייה הזו שקוראת לעצמה "סצינת המטאל הישראלית" יש איזושהי נטייה לאובר-קונספטואליזציה. הרי לא יכול להיות שאיזשהו אירוע המונה מספר להקות מטאל יצליח לעבור מתחת לרדאר בלי שידביקו לו איזושהי כותרת ססגונית, גם אם היא אינה נשענת על איזושהי מהות שמאפיינת את האירוע. שבוע קודם לכן, אחד האירועים שסגר את חודש מרץ התהדר לו בכותרת המעודנת יחסית "Rise Up Tel Aviv", אך כשמדובר באירוע שאיכשהו נופל על אותו מועד אייקוני בלוח השנה הלועזי – היכולת של המטאל הישראלי להתעלם מההקשר הופכת לבלתי אפשרית. תוסיפו לזה את העובדה שמדובר באירוע המונה ארבע להקות מהקצוות הקיצוניים יותר של המטאל המקומי (לא שקיים עודף אופציות בנופים האחרים של הז'אנר) בתפקיד ארבעת פרשי האפוקליפסה, והרי לכם – "April Fools Apocalypse".

להוציא פלאייר נהדר להפליא שעוצב היטב, אין באמת תירוץ מיוחד לכותרת המפוצצת הזאת. שום חלק במאורע הנ"ל לא התברר כמתיחה, ואף אחד מחברי הלהקות לא עלה לבמה רכוב על סוס. בכלל, לא הצלחתי למצוא איזשהו קשר, תלוש ככל שיהיה, בין ה-1 באפריל לפרשי האפוקליפסה (לפחות לא לאלו המתוארים בברית החדשה או לאלו שנושאים התואר בקומיקסים של X-Men). מה שכן היה לנו כאן הם מופעים רצופים של ארבע מהלהקות היותר חביבות עלי בנוף המטאל המקומי –הישג כשלעצמו, בהתחשב בכך שלרוב יוצא שלהקה אחת או שתיים אינן בדיוק כוס התה שלי. באירוע המדובר נכחו Phantom Pain, Spawn Of Evil, Chugun ו-Prey For Nothing – כשכל אחת ואחת מהנ"ל היוותה מלכתחילה סיבה מספקת כדי להתניע את האוטו במוצ"ש אל עבר מועדון "האזור".

Phantom Pain

הלהקה המנגנת דת' מטאל מודרני אשר כולל אלמנטים מובהקים מ-Morbid Angel המאוחרים מחד, ומלהקות כמו Necrophagist ו-Meshuggah מאידך, כבר פעילה כ-13 שנים בסך הכל. עם זאת, בשנים האחרונות נוכחותה על במות בארץ התדלדלה מעט, ואותו ערב ב-1 באפריל היה אחד מאותם אירועים נדירים שבהם ניצבו חברי הלהקה על הבמה.

דור מידלש, המתפקד בתור סולן, גיטריסט וכותב השירים העיקרי בלהקה, והנהיג אותה על שלל הרכביה לכל שנות קיומה ניצב מול מיקרופון שהתעטף לו בצעיף של מכבי ת"א שעה שהוא וחבריו פתחו את הערב עם השיר "Be My Enemy", שהוא ככל הנראה השיר האחרון ש-Phantom Pain שחררה לאוויר העולם בגרסת אולפן עם הרכב הנגנים הישן. מלבדו, השיר ה"ישן" היחיד שנכלל בהופעה היה "Natural Disease" שסגר אותה. מרבית השירים שבוצעו בהופעה של Phantom Pain הם אותם אלו שיועדו להכנס לאלבום הבכורה המלא של הלהקה שטרם ראה אור (ההוצאה הרשמית הראשונה שלה מאז אותו EP העונה לשם "The Hypocrite" ששוחרר אי שם בשנת 2008). לא ברור מתי נזכה להאזין לאלבום המלא – אך הבא נקווה שהוא יראה אור לפחות לפני האלבום הבא של Tool.



למרות היעדרותה של Phantom Pain מהבמות, חברי ההרכב – הכוללים את גל ישראל על גיטרה נוספת ותכלת בן יהודה על התופים – כבר הספיקו להתברג היטב אל תוך הלהקה מאז הצטפותם אליה לפני כ-7 שנים, בצורה שמגבשת את ההרכב לכדי יחידה אחת שמתפקדת היטב בהיבטי השואו והביצוע. כבר בהופעה זו נחנך גם הבסיסט מייק קייקוב, שהחליף את שי משעלי, שעל אף היותו החבר הטרי ביותר בלהקה – עדיין הצליח למקם את עצמו בצורה לא רעה בכלל ביחס לעמיתיו.

גם התקלה הטכנית שפקדה את ההופעה לא גרמה לחברי ההרכב לאיבוד עשתונות, שכן רובם כבר מורגלים היטב בתקלות טכניות בהופעותיהם (מי שיצא לו להיות נוכח בהופעות של Phantom Pain היכנשהו בין 2007-2010 יבין היטב על מה מדובר). באופן אישי, אני כן חושב שהדרך העדיפה לתפקד מול תקלה שכזו היא להמשיך מאותו מקום ולאו דווקא להתחיל את כל השיר מחדש (מה שקצת קוטע את רצף האדרנלין) – אך היות והאופציה השנייה הופכת את העסק למורכב הרבה יותר, דיי ברור מדוע חברי הלהקה העדיפו שלא להסתבך יתר על המידה ולתת לקהל להנות מהשיר כולו ברצף. הקהל שניצב אל מול הבמה עודנו היה דליל במיוחד, והורכב מכמה חבר'ה צעירים במיוחד שניסו לתת את המיטב שבהם בפוגו מול דביר דגן העצום בגודלו, ובעיקר מצאו את עצמם מנסים שלא להחבט בו בעוצמה.

איפשהו הייתי שמח לו Phantom Pain יגוונו בסגנון השירים שלהם, ויחזרו מדי פעם גם לשירים מהירים יותר סטייל "Merciless" הקלאסי (אותו שיר שגרם לי לגלות את הלהקה אי שם בימי המייספייס העליזים). ארסנל השירים הנוכחי שלהם אמנם עבד יפה בהופעה מעין זו, אך ספק אם היה מצליח להחזיק יותר מדי בהופעה ארוכה יותר מבלי שיהיה שם איזשהו "טוויסט" שמכניס קצת פלפל לכל העסק. אף על פי כן, הלהקה בהחלט סיפקה את הסחורה. היו ללהקה הופעות טובות יותר ופחות – אך בשורה התחתונה, אלו שומרים על סטנדרט מאוד מכובד כשזה מגיע לידי הופעה חיה.

Spawn Of Evil

הבאים בתור להופיע היו חבורת השרצים שמחזיקה בוותק הרב ביותר מכל משתתפות האירוע. הופעות של Spawn הם תמיד חוויה מהנה – מדובר בהופעות אנרגטיות ומכסחות ש"כיף" היא מילת המפתח בהן. למעשה, אף על פי ש-Spawn מנגנים דת' מטאל לפי הלכתו, יש משהו באווירה הזרוקה שהם משדרים שנורא מתחבר לי דווקא עם הופעות פאנק. יש משהו עממי ואינטימי בהופעות הללו, שהופך אותן למקבילה המטאלית לישיבה עם חברים בפיצרייה השכונתית.
ההופעה הזו לא הייתה שונה בהרבה מהופעותיהם הקודמות מהבחינה הזו. ההבדל הניכר העיקרי היה שעל עמדת התופים ישב לו רועי "רוקו" כהן (שזכור בעיקר כמתופף להקת הבלאק מטאל Magor), שהחליף את ירון חקון, מתופף הלהקה מראשית ימיה, שלא מזמן שבר את ידו ולא יכול היה להצטרף ללהקה בהופעה. לרגעים כאלו בדיוק חברי Spawn מחזיקים ב-"Instant Roco", שזו הפעם השנייה בה הוא מוצא את עצמו מחליף את ירון במקרה חירום כזה או אחר. ירון עצמו לא נעדר מההופעה לגמרי, ונכח לו שם בקהל.



החילוף המדובר לא גרע כהוא זה מההנאה מההופעה, שכללה את מיטב השירים שאחד כמוני, שרגיל לפקוד את הופעותיהם של השרצים כבר מצפה להם מראש, דוגמת "Jerusalem", "Sane Man" ואחרים, לצד שירים מאלבומם המלא השני שעתיד לצאת מתישהו בעתיד (הקרוב, אני מקווה). חברי הלהקה אפילו הפתיעו בשיר הנושא מתוך הדמו העתיק של הלהקה "The Lion Den of God", שלא מבוצע לעתים קרובות במיוחד. כשמוטי "ספון" רוקח מושל לו בקהל בכריזמה הייחודית שלו.

ההופעה של Spawn נשמעה היטב בסאונד חד וברור (מה הפלא, כשבסיסט הלהקה חזי כהן הוא בין השאר איש סאונד בעצמו?), וסיפקה את זריקת האדרנלין המתבקשת. הרחבה הניצבת אל מול הבמה החלה להתמלא בהדרגתיות בראשים שהתנועעו להם לצלילי הדת' מטאל המלוכלך של הלהקה, שסיפקה דגימה מספקת למדי למה שחבריה מסוגלים לתת.

כמיטב המסורת, Spawn נוטים לארח איתם מישהו שישאג לצדו של מוטי בשיר שחותם באופן קבוע כל הופעה שלהם, "Kill Yourself Between My Legs" הקצרצר אך אינטנסיבי. מי ששעה למחווה המדוברת היה לא אחר מאשר ירון חקון בכבודו ובעצמו, שבעיקר שכנע אותי שהוא עושה עבודה מוצלחת הרבה יותר מאחורי מערכת התופים מאשר כסולן – אם כי היה משהו משעשע קמעה בביצוע המוזר מעט שלו, שהוסיף לכל העסק איזשהו חן מסוים.

Chugun

הלהקה השלישית בתור להמשיך את רצף הגראולינג והגיטרות המנסרות היא להקת הדת'-ת'ראש, שבשבע שנות קיומה הצליחה להתבסס בנוף המקומי מתחת לרדאר. עושה רושם שחלק ניכר מהקהל הגיע על מנת לצפות דווקא ב-Chugun – כשאלו ניצבו על הבמה, סף הצפיפות באיזור הקדמי עלה משהו. אני מניח שהייתה זו דרך לא רעה בכלל עבור סולנית הלהקה, דניס יאני, לחגוג את יום הולדתה.
הכיוון המוסיקלי של הלהקה הוא נוטה יותר לכיוון הת'ראש מטאל ביחס לחברותיה למאורע. מבין כל אלו, היא גם זו שיצא לי להיות נוכח בהופעותיה פחות מהשאר – אך בכל זאת יש בי חיבה למוסיקה של ההרכב. דת'-ת'ראש מטאל אינו שכיח בנוף המקומי, מה שהופך את קיומם של Chugun למבורך. המוסיקה של Chugun מתובלת פה ושם בגרוב מודרני יותר, אך לא במינון מוגזם. הופעתם של Chugun כללה ברובה חומרים מ-"Virus", אלבום הבכורה ששוחרר לפני כשנתיים, לצד שירים חדשים יותר שככל הנראה עתידים להכנס לאלבום הבא.



בדומה ל-Spawn Of Evil, גם Chugun אינם מפליאים בריפים מקוריים או מרתקים במיוחד – הם פשוט יוצרים מוסיקה שהיא בעיטת מחץ לאוזניים. אם בטעות החזקתם בסטיגמה המטופשת שהיותם להקה שבמרכזה עומדת סולנית מרככת באיזשהו מובן את המוסיקה שלכם – טעות בידיכם. דניס ללא ספק יודעת לשאוג כמו מפלצת, מה שיוצר דיסוננס משעשע כשהיא פונה לקהל בין השירים בקולה הטבעי. אף על פי כן, אני חושב שהאטרקציה המרכזית בהופעה של Chugun היא דווקא הבסיסט, אלכסיי "הוביט" ספריקין. הבנאדם נותן הופעה מטורפת, ולפרקים זה קצת נדמה כאילו שאר ההרכב מעט משתרך מאחוריו. יצוין לטובה גם מתופף הלהקה הטרי יחסית, ניר ברוך, שממלא את מלאכת ה"טופה-טופה" בדיוק והעוצמה המתבקשים.

הבעיה העיקרית של Chugun בעיניי, היא שגזרת הגיטרות מרגישה כאילו נדרש גיטריסט נוסף שיעבה מעט את חומת הדיסטורשן, מה שמורגש בעיקר כשטימור זיסוב פוצח בסולו גיטרה באמצע השיר, ומותיר את הבס של אלכסיי מעט "עירומה" ברית'ם סקשן. באופן אישי, אני חושב שגיטריסט נוסף יעשה ללהקה הזו רק טוב, ויחמיא מאוד לכבדות המאסיבית שמאפיינת את המוסיקה שלה.

ההופעה של Chugun בסך הכל הייתה לא רעה, אך קצת מיצתה את עצמה בעבורי איפשהו באמצע. עושה רושם שחלק ניכר מהקהל לא חש כמוני, והמשך להריע, להניע את ראשו ולנופף בידיו לאורך כל המופע. מבית ארבעת הלהקות שהופיעו, דווקא ההופעה הזו הרגישה לי ארוכה ממש, אף על פי שלא נמשכה הרבה מעבר לשאר. כשהלהקה חתמה את הופעתה באחד משיריה המוכרים ביותר לקהל שפקד את הופעותיה טרם יציאת האלבום, "Evil Whiskey" – סוף כל סוף התעוררתי קצת. זה הרגיש כמו משב רוח מרענן ביחס למחצית השנייה של ההופעה. מההיבט הטכני ההופעה עברה חלק. הסאונד היה בסדר גמור, לא נרשמו תקלות כלשהן וכלל חברי הלהקה תפרו את העסק כמו שצריך.

Prey For Nothing

האחרונה לסגור את ערב ההופעות שעד כה היה דיי מוצלח היא Prey For Nothing עם כמה אקורדי סיום מלודיים למדי המנוגנים במשקל לא סטנדרטי. Prey For Nothing אמנם לא מחזיקים בפז"מ הרב ביותר מבין הלהקות באירוע (Phantom Pain קמו שנה קודם לכן), אך היא ללא ספק האינטנסיבית ביותר מבין הארבעה כשזה מגיע לעבודת אולפן – לא פחות משלושה אלבומים מלאים מעטרים את הדיסקוגרפיה שלה, לא כולל EP וסינגל ששוחררו בנפרד. מאז צאת אלבומה האחרון, "The Reasoning" לפני כ-3 שנים, החלה הלהקה לדדות מעט, בעיקר עקב עזיבתו של הגיטריסט וכותב השירים העיקרי, יניב עבודי – אך לאחרונה חזרה לבמות בהרכב מחודש שכבר הספיק להותיר את חותמו בהופעת עשור מכובדת שהתקיימה לפני כחודשיים.



המוסיקה של Prey For Nothing, לעניות דעתו של כותב שורות אלה, אינה נופלת ואף מתעלה על לא מעט מלהקות המטאל הקיצוני שפורחות להן בעולם בשנים האחרונות – ועדיין, מסיבותיהם של חברי הלהקה, הם עדיין תקועים פה במקום לחרוך במות באירופה. לא באמת טרחתי לספור בכמה הופעות שלהם הייתי, אך ללא ספק כי מתוך רביעיית הלהקות המדוברת בסקירה זו – הייתי בהכי הרבה הופעות של Prey For Nothing. אני יכול להעיד בבטחון שמה שמעצבן אותי במקרה שלהם הוא בעיקר נושא בחירת השירים עבור הסטליסט. מרבית השירים שנכללו בהופעה היו דווקא מתוך אלבומה השני של הלהקה, "Against All Good and Evil" – שעל אף היותו אלבום טוב בפני עצמו, בעיני הוא דווקא המוצלח פחות מבין שלושת האלבומים שזו הוציאה תחת ידיה.

הגיטריסט ההולנדי המנוסה והותיק, Michiel Rutten שהצטרף ללהקה בשנה שעברה כבר הפך לחלק אינטגרלי למדי מההרכב. הוא לא נופל לא בביצועים ולא בשואו – כשלעומתו דווקא הגיטריסט השני, דימה קוגן, נותר מעט קפוא לאורך רוב ההופעה עד שלקראת סופה אזר אומץ ונבלע לו בתוך הקהל. במקרה של Prey השילוב בין שואו אנרגטי לביצועים מדויקים הוא משימה לא פשוטה בכלל, היות והדת' מטאל המלודי שלהם עשיר בטכניקה ומורכבות. שאר חברי הלהקה, שכבר משופשפים היטב בהופעות, נשמעים כאילו הם מסוגלים לבצע את החומר הזה מתוך שינה.

זו אמנם לא הייתה ההופעה הטובה ביותר של Prey, אך זו עמדה היטב בזכות עצמה, אם כי בשלב הזה הסאונד קרטע מעט לפרקים. כמובן שההופעה המדוברת הרגישה דיאטטית למדי ביחס לאותו מופע מלא מפברואר, אך על אף הזמן הקצוב ועל אף שהופיעו אחרונים – הקהל הגיב להם באהדה למרות עייפותו הנראית לעין. כצפוי - השיא, כמו במרבית הופעותיהם, היה כמובן הביצוע של "The Maw" המופתי מתוך אלבום הבכורה, "Violence Divine".

מעבר לשירים המוכרים, Prey העניקו פעם נוספת טעימה מחומר חדש, בדמות השיר " Angels of Atheism", שמעבר לכך שהשם שלו מעלה קונוטציות לכינוי פלצני של נוב במשחקי רשת, ממשיך את הקו המוסיקלי המעניין שהתוו ב-"The Reasoning", שלקח את ההתבוססות ההדרגתית של הלהקה בפרוג מטאל צעד אחד קדימה. לאחר שחתמו את הסטליסט שלהם, התברר כי נותר עוד קצת זמן טרם סגירת הבסטה – מה שהביא אותם לפצוח בביצוע מאולתר של "Against all Evil" שבוצע בצורה כה מדויקת שלא הרגיש מאולתר כלל.
אולי זו הקטנוניות שלי כמי שכבר נכח באינספור הופעות של הלהקה הזו, ואין לי צל של ספק שלעובר האורח הממוצע שנתקל בלהקה הזו בפעם הראשונה יש לא מעט ממה להתרשם, אבל לעזאזל – אני באמת מחכה להופעה של Prey שתתפוס אותי לא מוכן עם בחירת השירים. בנימה אישית עוד יותר, אני מקווה מאוד שדפיילר קורא את הסקירה הזו, רק כדי שידע שאם אני לא מקבל את שיר הנושא של "Violence Divine" או את "Bestowed upon the Void" באחת ההופעות הבאות, מתישהו בקרוב – זה יגמר בדם.



אז לסיכום – מה היה לנו כאן? ובכן, פחות או יותר מה שציפיתי מלכתחילה שיהיה – ארבע מהלהקות היותר טובות שיש לדת' מטאל המקומי להציע, מקצוות שונות של תת-הז'אנר, שהעבירו לי מוצ"ש נהדר עשיר בדיסטורשן ושאגות לרוב, כשאת מתיחות ה-1 לאפריל הם השאירו לאחרים. זהו ללא ספק שינוי מרענן עבורי להגיע לאירוע אותו חולקות מספר להקות מטאל מקומיות מבלי שיכלול אף לא להקה אחת שתגרום לי לעקם את האף. אולי הגיע הזמן לשחרר מהקונספטואליזציה האובססיבית והלא קשורה של אירועי מטאל ופשוט להניח למוסיקה לדבר בשם עצמה. הדת' מטאל עדיין חי.


לגלריית התמונות המלאה

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Saille – Gnosis

King of Asgard - Taudr

Body Count – Bloodlust

Iron Reagen - Crossover Ministry

Hour Of Penance - Cast The First Stone

Sanctuary – Inception
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

אלבום קלאסי:
Annihilator - Never, Neverland

אלבום קלאסי:
Iron Maiden - Brave New World

סקירת הופעה:
מכת חושך – Scarlet, Edellom, Clapsodra בכאוס

כתבה:
פסיכופתיה אמריקאית

אלבום קלאסי:
Mastodon - Rmission

סקירת הופעה:
04/2017 April Fools Apocalypse
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[25/05/2017]
Wacken Metal Battle Israel 2017
[09/05] Tarja בישראל
[11/05] A Day To Remember Tribute
[11/05] A Perfect Circle Tribute
[11/05] From The Ashes
[13/05] Beyond The Veil
[20/05] Shredhead, Lehavoth וDukatalon
[22/05] Lacuna Coil
[14/06] Epica בישראל
[29/06] The Black Dahlia Murder בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::