תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Dewin
Edellom
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות הופעות ::

23/05/2017
מעבר לרעלה - סקירת הופעתן של Orpheus Blade ו-Venus In Fear בתל אביב

כתב: יותם Defiler
צילמו: עמית ליבר, טל צבר וירון הורינג

שנתיים עברו מאז יצא Wolf's Cry בזעקת שבר אל עולם המטאל הישראלי באחת מהשנים הכי פורות לז'אנר בארץ - ש-Orpheus Blade הובילו במלוא תעוזתם וכוחם כחוד החנית בשינוי והתמורה אשר התלוותה לו. שנתיים לאחר מכן, הלהקה מגיעה בהרכב מחודש בחזרה למועדון האזור סוף כל סוף כמופע הדליין מלכותי ותיאטרלי. לכבוד האירוע היו כמה שינויים על הבמה. לאור נרות ולפידים (בטיחותיים כמובן במועדון סגור) הקהל החל להבין שהוא נכנס להיכל הסיפורת של עדי ביטרן-כהן וחבריה, לאחד מהפרקים המסעירים ביותר בפואמה שלה - הופעה לפי המתכון שלה, התוכנית שלה והמעווים שלה.

האירוע התחיל קצת בעצלתיים. למרות שהגענו בשמונה וחצי כמצופה מאיתנו הקהל טפטף לאיתו וחוץ מסבב שלומים קצר היה ממש קל לראות שההרכבים העומדים לעלות לבמה מתוחים ודרוכים. רק אחרי שעה החלה הלהקה הראשונה להופיע, ולהתחיל מופע של שתי להקות - שתיהן נותנות ביחד סט של שעתיים, עם חילוף של עשרים דקות - במוצ"ש, זה קצת הרבה לבקש, אבל מה לא עושים בשביל חברים, קולגות ומטאליסטים אחרים. כל הדברים שקרו במקביל - שטויות מיותרות כמו ל"ג בעומר (ראשון מתוך שניים השנה?) נפילתה של הפועל תל אביב לליגה אנא-עארף וגמר האירוויזיון לא מנעו ממי שהמטאל באמת פועם לו בלב לבוא ולתת כבוד נוסף לכבוד שנתיים (פלוס מינוס יומיים) ליללת הזאב.


Venus In Fear
סגנון: Progressive Metal
להקות דומות: Elis, Tristania, Edenbridge


בקצרה: להקת ה-Progressive Metal החיפאית מוכיחה שהיא יודעת להופיע נהדר למרות גילם הצעיר, וזה מרגיש כאילו אנחנו לא הולכים לראות אותם לקצת זמן - ואולי זה לטובה, כי כשהם יחזרו, הם יחזרו עם מוסיקה מוקלטת למען השד סוף כל סוף.

לאחר המתנה ארוכה במיוחד מפתיחת השערים עד עליית הלהקה לבמה, Venus In Fear החיפאית עלתה לבמה והחלה את המופע. ההרכב פצח בשירם A Kind of Me - אחד מאותם שירים שעדיין חוץ ממעטי מעטים איש לא זכה לשמוע, כי הלהקה דוגרת על אלבום הבכורה שלה שעדיין לא ראה אור יום מזה שנה וקצת מבלי לשחרר לנו אפילו קצת ממנו. ההרכב המובל על ידי נגה קדם המוכשרת משמש קרקע פוריה למוסיקאים המוכשרים והצעירים של חיפה, הרכב טיפוח של מועדון הביט (ביחד עם Hourglass הנהדרים גם הם) מצליח למהול פנימה אל תוך Progressive Metal קלאסי בסגנון של Dream Theater ו-Queensryche גם השפעות מודרניות יותר כמו Tool ו-Opeth וגם כמובן את קידמת השירה עם הסגנון הקלאסי של נגה.

השירים של VIF ארוכים. באמת שכן. זה לא לצלוח 45 דקות הופעה ולהכיר רק שליש ממנה, וזה גם כי התמזל מזלי להכיר את Where Eagles Die מלבד Some Days שהוא הסנונית היחידה שהלהקה שחררה לפני שלוש שנים לחלל העולם. אני רוצה להתחיל דווקא בטוב, אבל אני אגיע לבעייתיות שבנושא די במהרה. נתחיל מזה שההופעה של הלהקה השתפרה פלאים. בעוד ששחר בר-ניצן ומיכאל קושיץ נותנים בראש עכשיו כאילו הם עולים באש בעצמם - זה מדהים. גם דניאל איסקוב ונמרוד אלדר שהיו מעט יותר רדומים בהופעות קודמות הבינו מה טוב להם והתחילו קצת יותר לנענע את האגן. לא שזה החלק החשוב במוסיקה - חס ושלום, אבל בהעדר אנשים שמכירים בעל פה את המוסיקה שלך, כמו אצל Orpheus Blade, כדאי מאד שתיתן לאנשים תמורה בעד כספם אחרת לנצח יזכרו אותך בתור "הלהקה הזו שמנגנת יפה מאד אבל מרדימה את הקהל".



אז זהו, שזה כבר מאחוריהם ברוך השש-שש-שש. הם מספיק מעניינים מוסיקלית כדי לצאת מהגומחה של פסטיבל-נחירות-פרוגרסיבי-רגיל-שכזה מצד אחד, ומספיק יודעים להופיע, במיוחד בר-ניצן שפשוט משתולל כאילו אם הוא לא יקפיד להשאיר את עצמו במצב בלתי נגמר של תנועה הוא ימות, ועדיין מנגן כמו אלוף. מעבר לזה נוספו להופעה גם הרמוניות שירה מצידם של שני אלה, שמגבים את נגה כל עוד הם יכולים. פה אני רוצה להחמיא למיכאל קושיץ, שעשה את ההרמוניה הגבוהה יותר, שאפו עליך אחינו, לא קל.

אביב מיינזר הקפיד לתת בראש על עמדת התופים - שמר על קצב ולא הרפה לאורך כל הדרך - ונגה יקירתנו עשתה את כל זאת ועוד. לאט-לאט היא משילה את הביישנות המאוד טבעית שלה ומצליחה גם למצוא את המקום שבו היא צריכה לתת בראש ולעשות הד-באנג, גם את הרגעים שבהם היא צריכה להוביל את הלהקה בנינוחות והדבר היחיד שממש נותר לה לסגור זה את הרגעים האלה בין השירים שכל האווירה על הכתפיים שלה, ומלבד לחייך היא קצת הולכת לאיבוד בין המילים - אבל יודעים מה? הם רק להקת החימום פה, שזו תהיה הבעיה שלה. עד גיל 21 היא כבר תדע מה לעשות, על בליינד. הדבר היחיד שקצת הפריעה הוא בסופו של דבר נגה היא זמרת קלאסית. ולמרות שבשירים כמו Like a drug או Twice as the Devil יש לה קצת נוכחות רוקנרולית, היא לרוב חוזרת למשבצת של האופרה, שלפעמים מחמיאה למוסיקה - ולפעמים משאירה אותה קצת עומדת במקום, וחבל. נגה יקירת המגזין, הלוואי ותביאי עוד מעצמך ופחות מהרסיטל אל המיקרופון, זה החלקים הכי מעניינים במופע מבחינת שירה. לשיר את יודעת, הבנו - עכשיו תרגשי אותנו!

עכשיו לחלק הבעייתי, שהוא לא כל כך המוסיקלי יותר כמו הקונספטואלי. אני מבין את האינטרס של לקדם את הלהקה כמה שיותר אל קהל חדש מחוץ לחיפה - כי כמה אפשר לצלול למעמקי הנשייה החיפאיים האלה בגן-האם ולצפות שאנשים חדשים יגיעו. אין כמו להקה שחושפת את עצמה לקהל חדש מחוץ לאיזור הבית שלה, אבל אז מתחילה הבעיה. אנשים כמוני זוכרים ש-Venus In Fear היו פה, אבל אנשים שבאו לראות כל להקה אחרת, במקרה הזה Orpheus Blade, פשוט לא יודעים מה לקחת מהם הביתה. רוצה לומר שאין ללהקה אלבום, והוא יושב לו מי זוכר כמה זמן על אש קטנה-בינונית, מחכה לפרויקט הד-סטארט או לתקציב העירייה או להתערבות אלוהית כדי לראות משהו. וזה פשוט לא הדרך.



אני מבין את הניסיון לבנות שם באמצעות הופעות, לקרוע את הבמה עד שבכל פינה בארץ יהיה מישהו קטן שיאהב את המוסיקה שלך, אבל זה פשוט לא עובד אם המישהו שהתאהב בכם בהופעה לא יכול לחזור ולשמוע משהו שאתם גאים בו מבחינה מוסיקלית / הפקתית בבית לאחר ההופעה - או אפילו ישר באינטרנט בדרך הביתה באוזניות באוטובוס או בבלוטות' של האוטו. מישהו צריך לסובב את סדר העדיפויות של הלהקה הזו ולשים אותם באגרסיביות באולפן עד שמשהו, קטן, פצפון, מהאלבום הזה כבר יצא - אחרת אנחנו רק טוחנים פה מים. והשירים של VIF ארוכים, זה המון מים לטחון.

לקראת השיר האחרון - Ancient Truth - הודיעה נגה שזו ההופעה האחרונה של אביב המתופף עם ההרכב, מה שמכניס אותי עוד יותר עמוק לקוננדרום הזה. אני מבין שהילד רוצה הופעת פרידה, סבבה, או שהלהקה רוצה הופעת פרידה כי עד שהם יכשירו מתופף חדש לכו תדעו כמה זמן יעבור. אבל להקה יקרה, אתם מבינים שזה פשוט זמן מת שלא תעשו איתו כלום? להכשיר מתופף (או למצוא אחד) זה הרבה עבודה, וזה יקפיא לכם את עניין ההופעות להרבה זמן, אבל יאללה - לפעמים צריך לקחת נשימה ארוכה ולשחרר! יעני לשחרר אלבום. סעו לי מהעיניים ואל תחזרו בלי עוד מוסיקה!


Orpheus Blade
סגנון: Progressive Power Metal
להקות דומות: Dark Sarah, Circus Maximus, Anthropia


בקצרה: הזמרת/יוצרת/אימא-זאבה חותמת שנתיים לצאת האלבום של הפרויקט שהפך ללהקה שלה עם הופעה תאטרלית שגם אם היא לא חפה מטעויות מרמת הנגינה ועד רמת התכנון - היא מרגשת ונוגעת ללב.

את ההפסקה הקצרה מיצינו לאחר כמה דקות כאשר נעימה מאיימת החלה להתנגן ממערכת ה-PA. אט-אט עלו חברי Orpheus Blade לבמה והתמקמו במקומם, משאירים מקום על הבמה לא רק לעדי "דוכסית הזאבים" כהן-ביטרן אלא גם לכנר בשם חן וצ'לנית בשם אלכס אשר התמקמו להם גם בחזית. ההופעה נפתחה לאחר הפתיח הזה עם שיר דווקא חדש, שאיש מהנוכחים לא זיהה דווקא, חלק מהיצירה שהיא אלבומה הבא של הלהקה, בשם On Madness. ביטרן, עיניה מכוסות, כבולה באומללות בקידמת הבמה, מעט מסתירה את הארסנל המוסיקלי שהיא גייסה לכבוד האירוע, נותנת לשירה הקודרת שלה לפלח את ליבם של כל הנוכחים. אך פה מתגלה הבעיה במערומיה, למעשה. עדי היא מספרת נפלאה, לסיפור שמעט מאד אנשים עוצרים על משמעותו וקוראים בין השורות - אך לפחות כאשר את השירים הם מכירים, הם מסוגלים להמחיז בעיני רוחם את ההתרחשות המוסיקלית. הפתיחה הזו, של שיר חדש, סיפורי לא פחות מקודמיו - בלי הקדמה או הכרזה לא רק גרעה מהייחוד של המאורע, אלא גם הותירה אותו קצת בספק של "אולי אני לא זוכר את האלבום טוב כמו שחשבתי." ניחא - הביצוע היה מעולה - כלי המיתר נתנו אספקט דרמטי ועומק מעולה - אבל אז קמו וירדו מהבמה. תהיתי על הבחירה לשים את השיר הזה עם צ'לו וכינור בתחילת הסט כנראה מבחירה לוגיסטית, אבל נדמה שמרוב המאמץ להתאים את השיר לתחילת האירוע - הוא התמסמס לו לחלוטין ואיש לא קלט כל כך שהיו פה צ'לו וכינור על הבמה - מנגנים אל תוך הדרמה המטאלית האפלה הזו. החמצה רבתי וחבל כי השיר נדמה כבעל פוטנציאל להיות הסכין המוסיקלית של האלבום הבא.

משם נעלמה ביטרן במהירות ובלי הסבר, כנראה כדי לא לפגום באווירת ההופעה, אל מחשכי הקהל. הלהקה מצידה המשיכה לנגן את הפתיח מאלבום הבכורה עצמו - היצירה האינסטרומנטאלית שנקראת Shadows Still, עד אשר הלהקה חצתה אל The Finest Art Of Feeding, המשכה הישיר. פה תפס יוחאי דוידוף את עדי בידיה והובילה עיוורת בחזרה אל הבמה, שר את הפתיח של השיר מתוך תוכו של הקהל עצמו. יוחאי לא זר ליצירות הללו - ואפשר לומר שהוא כבר כמעט מן המניין בהרכב, בתור מחליפו הטבעי והקבוע של הנינג באסה. היצירה הארוכה היא זו אשר שוזרת את הטון לאלבום כולו ואולי אפילו להופעה כולה, והיא מבוצעת במלואה כאשר יוחאי הוא זה אשר מוביל על הלהקה, גם מוסיקלית וגם בנוכחות הבמה. תמיד תהיתי על קנקנה של הבחירה האומנותית לתת את כל כולה של הבמה המוסיקלית והפיזית לאורח קבוע, ואולי קטונתי מלחשוב שעם כל חילופי ההרכב שראתה Orpheus Blade, אולי דווקא עמוד התווך הבימתי שהוא יוחאי יצטרף אל ההרכב באופן רשמי - אבל לא נראה שלשם נושבות רוחות הליל.



ישר לאחר מכן התקדמה הלהקה במהירות אל The Becoming, השיר הממשיך את הרצף, פה הדואט המוסיקלי והנוכחות של עדי על הבמה קצת קיבלו טיפה יותר מאור הזרקורים, בשיר שהוא בלי ספק טיפה יותר קליט וטיפה יותר המנוני מקודמו. רק כאן, עם השיר הרביעי בהופעה דה-פקטו, הקהל החל להבין איפה הוא נמצא ומה תפקידו במחזה הזה (יעני להשתולל) ופה בדיוק הייתה נקודת השיא והפריחה של ההופעה. יוחאי, כריזמטי ומכשף כהרגלו רק משתבח עם הזמן, ולוקח את התפקיד ברצינות תהומית ובעוצמה מקסימלית, וביטרן שלמרות הפסיחות המוסיקליות של הנוכחות הבימתית שלה (בגלל מבנה ההופעה, לא גורע מהגברת דבר) סוף כל סוף מקבלת את העמדה הראויה לאימא והכוהנת הגדולה של הלהקה הזו.

יוחאי נפרד מהלהקה לשלום וישר אחריו עולה לב קרז'נר, סולן Her Majesty The Queen בהווה ודי והותר להקות מטאל בעברו, עם הקול המהפנט והרומנטי. חבל שהוא מקבל את אחד מהשירים החלשים באלבום, Under Dying Stars וכל הביצוע שסוף כל סוף פורס משהו מרענן על הבמה עם דינמיקה שלא זכינו לראות עד כה וכל זה מסתיים לפני שזה מתחיל בשיר אחד וזהו - בסופו מחזיקה ביטרן בידיו שלא יברח ממנה, כיאה לדואט המשכר של הסיפור - והוא מרפה ונעלם.

ישר אחריו אנחנו מקבלים נקודה נוספת מהאלבום, שכעת ללא אורחים וללא כלי מיתר, מרגישה כמו חלל ריק בבטן (ואולי בעצם פה הקסם שלה). העיזבון הזה, In Sickness and In Hell פוסח עלי כמאזין מבלי משים עד שאנחנו עוברים ל-Dismissal - אולי השיר שהכי מורגש הפער בין האלבום להופעה. כי השיר הזה הוא ה-שיר, ב-ה' הידיעה, של הנינג באסה באלבום, והיעדרותו תמיד גורעת מהשיר. אף אחד בינתיים לא קלע בול למה שהשיר מעביר מבחינה רגשית, אפילו לא עדי בעצמה, גם אם לשם התכוונה כמשוררת. וזה שיר טוב, באמת, אבל לא טוב כמו שהוא באלבום, ולא יעזור התאטרון שקם לכבודו על הבמה.

ובואו נדבר רגע על התאטרון הזה, על ההרכב שהוא Orpheus Blade. כן, שני נגנים חדשים, הילל ודני, נראה שמוצאים את מקומם היטב גם כחברים וגם נגנים שמסוגלים ליהנות מהמופע. אף אחד מהם לא קפוא, אף אחד מהם לא מאבד את עצמו לדעת - וזה לא בדיחה להצליח להשחיל סט של מיליון שירים בחודשיים וחצי של חזרות. אז שאפו עליהם. עדיין - אם יורשה - זה לא טייט לגמרי, שזה לגיטימי, זה עניין של הרגל, זה עניין של ניסיון שיגדל עליהם וכל מה שנצטווה עליהם זה לא להפוך לקווין מור וג'ון פטרוצ'י מחר בערב - אלא פשוט להתרווח בנעליים האלה שהם קיבלו מעומר פורמן וגיל דוד, להבין שהן לא גדולות עליהן, ולהעפיל למעלה. אני משוכנע ובטוח בהם שזה קטן עליהם, למרות החריקות הקטנות. יורם אלוש מצידו עושה עבודה נהדרת, מחזיק את ה-feel של הגיטרות איפה שהוא נדרש ומשאיר את הקהל צמא לעוד עם נוכחות בימתית נהדרת. מצד שני, חטיבת הקצב של מקס מאן ואור בנוזיו קצת זקוקה להידוק נוסף. ייתכן שזה בגלל הדרישה הקשה לעבוד עם פלייבק או עם נגנים שלא התרגלו עדיין לשיטת העבודה והקצב שלך - אבל היו נפילות מתח ויציאות קצת באיזור ההוא, לא שאני מתכוון לגרוע מאף אחד מהם - כי שניהם נגנים נהדרים, אבל Orpheus Blade כבר מזמן צריכה לשחק במגרש של הגדולים - וזה צריך הידוק. יאמר לזכותו של אור שיש לו feel מדהים על התופים והוא מצליח לחשמל גם הכלי הכי ריתמי שיש כאילו הוא שר איתם בעצמו. מקס מצד שני חייב כבר שלשום לזרום עם איך שהלהקה מופיעה על הבמה. יש פער מורגש בין איך שדני ויורם נראים על הבמה (אותה עדי מפנה להם חזור ושוב) לבין איך הוא נמצא שם, ממש במרכזה, קצת כמו נציב מלח.



הלהקה ממשיכה ל-In Terms of Twilight ומשם אל שיר חדש, שמערבב בין סאונד מכאני לקינה מלודית. הפעימות הגורסות של מה שנשמע כמו יום הדין של המכונות הקרב ובא לבין מה שמתבקע במוסיקה שקפוצה כאגרוף אצל ההרכב מתפרץ ליצירה פרוגרסיבית ששמה את Of Madness הרחק מאחוריה. פה נשמעת בשלות, בגרות והתקדמות משמעותית מבחינה מוסיקלית אל שיר שהוא שיר Progressive Metal מובהק, שמעז לחטוא במהלומות Fusion קצרות לקראת סופו ובביצועים מרשימים של ביטרן על עמדת השירה.

מכאן הלהקה מתקרבת לסיום המופע כאשר היא אוגרת את כל חמשת השירים האחרונים באלבום, מהליקנטרופיה הרותחת של Because He's Made Of Flesh דרך For Each Man Kills ועד ל-Shapeshifter החותם את המופע. ברצף הבומבסטי הזה, אשר מכבה את הצד הגברי של הנינג באלבום לכדי אפס ומשאיר לביטרן את אור הזרקורים העגמומי היא זורחת, לעתים יותר מדי. זו הפעם השלישית שאני רואה בה מתרגשת, הפעם עד כדי דמעות וחנק באמצעו של שיר, מהקהל המפרגן. זו הפעם השלישית שאני רואה אותה קוראת לקהל להתאסף סביבה ולחבק אותה באהבה ולהקיף אותה במחנק סנטימנטאלי שמשאיר קצת טעם מר בפה. אבל אז נוחת לי האסימון שהבעיה היא בי. אני לא קולט שבתכלס Orpheus Blade היא לא להקת מטאל פרוגרסיבית עם זמרת שמתרגשת מכל שיר כאילו היה פצע על גופה - אלא משוררת / יוצרת / זמרת שעשתה את הלא יאומן והפכה את היצירה האישית שלה לאלבום מטאל שקרם עור וגידים ובשר ודם והחל לפעום לה מול הפרצוף. שזה מרגש מאד, אי אפשר לבטל את זה, ומותר להתענג על זה גם שנתיים לאחר צאת האלבום. אבל זה מותיר את המלאכה הקשה של להעפיל לאותה הנקודה הרגשית בשמינית מהזמן שהיה לביטרן ליצור את Wolf's Cry ולהביא את כל הלהקה שלה לכדי יצירה משותפת, למען שכולם יתרגשו איתה כמו שהיא מתרגשת איתנו. וזו המטלה האמיתית הקשה יותר מכול.


לגלריית התמונות המלאה

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Witherfall - Nocturnes And Requiems

Execration – Return to the Void

Myrkur – Mareridt

Born Of Osiris – The Eternal Reign

Paradise Lost – Medusa

Havok – Conformicide
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
עלטה עולה ממערב - ציוני דרך בבלאק מטאל האמריקאי

ראיון:
מדבריו של העורב – ראיון עם להקת Dorothy Polonium

סקירת הופעה:
הפגזת תשרי - ערב להקות בגאגארין

ראיון:
Guitar god on line one - ראיון עם ג'ון פטרוצ'י

סקירת הופעה:
מעשנים את הברבי - הופעתה של להקת Acid King בישראל

כתבה:
מוניטין רע
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[21/10/2017]
Mad:alarM בהופעה לרגל האלבום
[19/10] Dorothy Polonium בישראל
[21/10] Dorothy Polonium בישראל (חיפה)
[22/10] Dorothy Polonium בישראל (ירושלים)
[01/11] Thy Art Is Murder בישראל
[04/11] Menorah - הופעת השקת אלבום
[09/11] Kreator בישראל
[12/11] Kamelot בישראל
[17/11] פסטישרץ 9
[25/11] Canine בהופעת השקה
[13/12] חג האור פנד לנד - אלבום זהב למבול
[26/12] Desert בהופעה מיוחדת לרגל 15 שנות פעילות
[13/04] Necrophobic בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::