תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Dewin
Dillinger
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות הופעות ::

12/06/2017
שובה של הדיווה - סקירת הופעתה של Tarja בישראל
כתבה: ניצן כהן
צילם: אלון לוין

שוב ושוב מנסים אותם, ושוב ושוב קהל הסימפוניק מטאל בישראל מוכיח שהוא דווקא אוהב להגיע להופעות, אפילו אם הוא קטן ומאוד בררן. אחרי Leave's Eye, Xandria וLacuna Coil שעברו פה בתקופה האחרונה ולקראת Epica שיגיעו בשבוע הבא, מגיעה אלינו הפעם הגברת הראשונה של הסימפוניק מטאל- טאריה טורונן, הסולנית המיתולוגית של להקת הענק Nightwish, שפרצה בקריירת סולו מבטיחה ונמצאת כאן לקידום האלבום הרביעי שלה, The Shadow Self, שיצא בשנה שעברה. בכל אלבום שהיא מוציאה, טאריה חושפת עוד ועוד חלקים נסתרים מעצמה ונפתחת קצת יותר כלפי הקהל. ההופעה הפעם הייתה תמצית כל מה שניסתה להציג באלבום האחרון, ועוד הרבה יותר.

במאמץ נואש ולא מוצלח לעמוד כמה שיותר קרוב לאלילה שלי, הגעתי מוקדם, מאמץ שלא הועיל לי במיוחד כי עשר דקות לאחר פתיחת הדלתות כבר לא היה מקום בסמוך לבמה. אך המתנו מעט, ולפתע דממה, הקהל מריע בשמה. מקום לזוז אין כל כך, וזה בסדר, חלק מהכיף זה הביחד. בצלילי גיטרות פאנקיות ההופעה נפתחת בשיר Demons In You, שלווה בשאגות הקהל. השיר מבוצע במקור יחד עם Alisa White-Gluz, הסולנית של להקת המלודיק דת' מטאל Arch Enemy, ועם נגיעות הפאנק שהוסיפו בכתיבת השיר מדובר באחד השירים המיוחדים ביותר באלבום, לדעתי לפחות. מדובר גם בשיר חשוב, כי זהו השיר בו מופיע שמו של האלבום (שימו לב, בכל אחד מהאלבומים שלה יש שיר כזה... ) מיד בסיומו הבהירה טאריה בעברית עד כמה היא שמחה לחזור אחרי 8 שנים, ארוכות למדי יש לציין, שהרי בהן הספיקה להוציא שלושה אלבומים, כלל אחד טוב מהקודם. מיד לאחר מכן, המשיכה טאריה לעוד להיט והפעם מהאלבום הקודם, 500 Letters, שיר שמספר על מעריץ אלמוני ומטרידן סדרתי.

השיר No Bitter End התחיל בטעות מוזיקלית קטנה אבל המשיך במלוא המרץ ומפות אנרגיות. גם ההופעה שלה השתפרה פלאים, והיא רוקדת ומשתוללת על הבמה כמו ילדה קטנה ולא כמו הדיווה שהיא. השיר הבא אחריו הוא אחד מהמצמררים ביותר באלבום הקודם, Lucid Dreamer, והוא גם בוצע בצורה מצמררת להחריד שהתבטאה בשירה חודרת ועמוקה, ונגינה מלאת רגש של כל הנגנים על הבמה. ההופעה הייתה נקייה באופן מפתיע, ללא קולות שניים מוקלטים כמעט בכלל, קטעי המעבר המוזיקליים מנוגנים במלואם, גם אלו שנשמעים ממוחשבים לחלוטין, ושאר ההקלטות סמליות בלבד, מה שמחמיא מאוד לקול היפהפה שלה, שהחליטה לנקות באלבום האחרון מכל אותן ההפרעות.



הביצוע של Eagle Eye היה אנרגטי בטירוף, ומצוין. ההופעה לוותה כולה בווידאו ארט שנתן עוד נפח מיוחד לשירים שרק הלכו והשתתפו. לפתע טאריה יצאה מהבמה והשאירה את כל התהילה לנגנים המוכשרים שמלווים אותה. אלו מצידם הפליאו בסולואים, תופים ולאחריו באס. נגן הצ'לו מאחורה לא ויתר גם הוא, ולאחריו הגיטריסט המדהים שכמעט שבר את הגיטרה בדרך. דואטים מעניינים בין הכלים, ולבסוף קינוח מפואר של שלושת כלי המיתר שקרעו את מרכז הבמה בתיאום מושלם.

הזמרת הנפלאה שלנו ניצלה את הזמן כדי להחליף לשמלת ערב מפוארת, במבט ראשון, שהתבררה במהירה כשמלת מסיבות שנועדה רק כדי להתאים לכל מה שהולך לבוא הלאה. הראשון מביניהם, הוא הקאבר שביצעה לMuse באלבום האחרון, לשיר Supremacy. קאבר שלמען האמת, היה השיר החלש ביותר באלבום על אף החיבה העזה שלי לקאברים. בהופעה, דווקא, הביצוע היה יוצא מן הכלל. הקאבר הזה מתאפיין בצלילים גבוהים וצורמים להחריד, כאלו שבאים להוכיח שהיא, היא המלכה הבלתי מעורערת של הסימפוניק מטאל. ומצליחים.



מיד לאחריו קאבר נוסף, סתם, לא באמת. זה שירים שלה. כדי להשביע את הקהל הרעב, זה שמתגעגע כל כך לNightwish של פעם, היא נתנה קטע אחד - מחרוזת משיריהם, בטעם שלה. השיר נפתח בקטע מTutankhamen מתוך האלבום Angels Fall First, אלבום שאיש לא נגע בו כבר שנים. מיד לאחר מכן, בוצע מעבר מהיר לבית של השיר המוביל בביצוע הזה, Ever Dream שפרץ לקטע מתוך השיר The Riddler, עוד שיר שבו לא נהוג כל כך לגעת, ולסיום השיר הנפלא והאלמותי Slaying The Dreamer - בקטע האחרון, הקטע של מרקו, אותו ביצע בצורה מושלמת הגיטריסט שלה, יחד עם הקהל כולו שצרך את המילים כאילו אין מחר וגם סייע לה בקולות הגבוהים שחותמים את השיר. המחרוזת כולה הציגה בצורה מצויינת שירים של Nightwish, שנבחרו בקפידה לטעמה האישי ומלאים באישיות של הנגנים שלה, ושלה עצמה, דברים שלא העזה לעשות כשעוד הייתה חלק מההרכב והיום כשהיא בזכות עצמה, זו כבר לא בעיה.

לבמה הובלו כיסאות וכלים אקוסטיים, למחרוזת שירים נדירים נוספת, הפעם מהקריירה האישית שלה, ובשתי השפות- אנגלית ופינית, בין Until Silence וMystic Voyage מתוך Colors In The Dark, לThe Reign מMy Winter Storm וHouse Of Wax של פול מקרטני שביצעה במיני-אלבום הקאברים שהוציאה בשנה שעברה, The Brightest Void, דמעה זלגה מעיני. כנראה שלא רק מהשיר אלא גם מעצם המעמד, זו הרי הזמרת שגרמה לי לצעוד אל תוך עולם המטאל, להתאהב בו, לשיר ולראות את היופי שבכאב שבו. אני חייבת לה הרבה, והיא מוכיחה את עצמה בכל פעם מחדש. הם המשיכו לסינגל של אלבום הסולו הראשון שלה, I Walk Alone. שיר שלמעשה, הקהל שר הפעם. כולם ידעו את כל המילים, בלי יוצא מן הכלל, ועשו מאמץ רב כדי שהיא תדע זאת - אוהבים אותה ומעריכים אותה, בזכות מי שהיא.



גם השיר Love To Hate שבוצע מיד לאחר מכן, מצמרר עד כלות הנשמה, היה קורע לב ומפוצץ רגש. רגש כזה שאפילו לא ידעתי שיש בה עד שני האלבומים האחרונים שהיו אישיים עד כאב. בשיר Victim Of Ritual שהוא כל כולו טקס פגאני בלתי נגמר, הקהל לא ידע את נפשו מרוב אושר. זה כמובן לא נרגע בשיר Undertaker שהוא אחד השירים הטובים ביותר באלבום האחרון. ההופעה הסתיימה בשיר הסוגר את האלבום, שיר שהפך למנטרה, Too Many. הבמה נוקתה לאיטה מנגנים שנשברו על כליהם ועזבו, עד שנותרו ברקע רק צלילי ההקלטה מהאלבום המזמזמים בעדינות את אותה המנטרה הבלתי נשכחת שמכריחה אותנו לזכור לחיות את חיינו, מבלי להיכנע לפחדים.

כן, כמובן, כל הדרמה נועדה אך ורק כדי שיחזרו במלוא הוד והדר לבמה, להדרן בשיר הפותח את האלבום,Inocense. והפעם, הדיווה עלתה בשמלת פאייטים מנצנצת. את סדרת הלהיטים כמעט השלימו באמצעות השיר Die Alive באנרגיות לא נגמרות. השיר הזה הוא היחיד שנשאר רלוונטי מאלבומה הראשון, כמו שהיה היחיד שהרגיש אמיתי עוד כשהאלבום יצא. ההופעה הסתיימה בשיר הנפלא Until My Last Breath מהאלבום השני, שממנו כמעט פחדתי שלא נשמע אף שיר (זאת הייתה מחווה נחמדה אבל לא מספיקה, לאחד האלבומים הנפלאים ששמעתי. אבל נסלח לה). הקהל לא הסכים להירגע ולוותר, כי חוויה כזאת יש רק אחת לשמונה שנים, שעתיים שלמות של טאריה במלוא הדרה. והזמרת הזאת, שהייתה מודל השראה לכל כך הרבה בנות צעירות שחלמו שגם הן, יזכו ביום מן הימים, לשיר מול קהל שיריע להם. והיא, בכזאת קלילות, בחום ואהבה, מחבקת את הקהל הישראלי כבר בפעם השנייה, ונותנת עוד קצת תקווה לשירה הזאת, היפה כל כך, בתוך העולם השחור שלנו.

ולמי מכם שלא הבין, או סתם צעיר מדי בשביל להכיר את הקונספט, לאחר שירדה מהבמה הושמע ברמקולים השיר שחותם באמת את האלבום. טרק נסתר שמתחבא לו אחרי דממה ארוכה, ונקרא Hit Song. והוא אכן להיט.


לגלריית התמונות המלאה

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Hate - Tremendum

Zohamah – Manic Depression

Sinister - Syncretism

Iced Earth – Incorruptible

Erez FB - Lady of My Nightmare

Puta Volcano - Harmony of Spheres
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

ראיון:
תומר פינק, האיש מאחורי הרכב הפרוג Subterranean Masquerade

כתבה:
But in the end - זוכרים את צ'סטר בנינגטון

סקירת הופעה:
עשן בדרום - הופעתן של Brutal Cock ו-Caturix בבאר שבע

סקירת הופעה:
כשהשומר העיוור ביקר – Blind Guardian בישראל

כתבה:
סופר הצללים - ראיון עם Warrel Dane, סולן להקת Sanctuary

סקירת הופעה:
ביקום מקביל - סקירת הופעתה של Epica בישראל
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[14/09/2017]
Catharsis בישראל
[22/07] Magen
[10/08] Acid Kind in Israel
[17/08] Unleash The Pain באזור
[19/08] Shiran Band & Whitenoise בוונדרבר
[26/08] Walkways בתמונע
[31/08] מחווה לSystem Of A Down
[18/09] Fast Forward Night
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::