|
15/11/2019
Nocturnus A.D. – Paradox
מאת: יותם Defiler
יש הבדל גדול, ואתם אולי לא רואים, אבל אני עושה ככה עם הידיים ומראה לכולם כמה גדול ההבדל שאני מדבר עליו, בין לעשות יצירת מופת לפני 30 שנה לבין לנסות לעשות את אותו הדבר 30 שנה אחרי בתקווה שזה יחלחל באותה הצורה. Nocturnus A.D. היא להקה שהרוויחה עם הכי הרבה יושרה ואומץ את המקום שלה בפנתאון ה-Death Metal, וכל זה עוד לפני ששמעתם תו אחד שלה. Mike Browning, המתופף והסולן של ההרכב היה ממייסדי Morbid Angel והחליט להסתלק משם כאשר הגיטריסט Trey Azgatoth ניהל רומן עם החברה שלו. הוא הקים את Nocturnus והחליט לעשות מעשה ולערבב Death Metal אסלי וכבד, כמו שידעו להכין רק בפלורידה דאז, עם סאונד ביזארי של קלידי חלל.
למרות שהמאמץ הזה היה משונה, אלבום הבכורה של ההרכב, The Key, הפך להיות שם דבר בתחום ה-Death Metal החולני יותר. לא בגלל שהוא היה יותר כבד מ-Cannibal Corpse או Entombed שהחלו לפרוח במקביל – אלא בגלל שלשזור מטאל אפל על שטניזם, אוקולטיזם ורשע תאולוגי ביחד עם ספינות חלל וחייזרים היה משהו שלא רק שהתאים כמו כפפה לאמירה המוסיקלית של Nocturnus – אלא גם כולם הכו על מצחם ואמרו לעצמם "כוסעמק, איך לא חשבנו על זה קודם?"
גם The Threshold שיצא אחריו היה מרענן למרות שהביא לשולחן גימור חדש על אותו קונספט, אבל אז שוב נתקל ב-Browning בבעיות. שאר חברי הלהקה שלו עשו יד נגדו, פיטרו אותו והחליטו לקחת טריידמארק על השם Nocturnus כאילו, בואו נהיה רגע פיירים, גם אם הם צודקים ו-Browning היה חתיכת חלאה, זה עדיין להקה שהוא הקים וחשב על השם שלה – טריידמארק או לא, אני יודע לזהות מערוף שאני רואה אחד.
ב-1999 העזו Nocturnus להוציא אלבום בלי Browning שאמנם היה סולן בינוני בתחום המטאל הקיצוני במקרה הטוב, אבל היה מתופף מעניין לאורך כל הדרך, והחוצפה הזו הרגישה ממש כמו כסתח מהמדרגה הראשונה כדי לשמור על השם.
בואו נריץ 20 שנה קדימה, ונבין שכיום יצא לנו אלבומה של להקה שעונה לשם Nocturnus (ואם אתם על אדמות ארה"ב, אז נא להוסיף A.D. בגלל סיבות משפטיות). Browning הוא האיש שמוביל את החבורה הזו, אנשים שבאו והתאגדו סביבו עוד לפני 20 שנה תחת השם After Death כי הוא הפסיד את השם והמותג עליו הוא עמל בעצמו, ולמרות שלפני 15 שנה היה ניסיון להחיות את הקונספט המקורי של שטניזם וחייזריזם תחת המטרייה שנקראת Nocturnus, עורכי הדין של Mike אמרו לו לרדת מהרעיון. כך נבראה Nocturnus A.D. – כדי להבדילה מהמותג המוגן בחוק מעצבן וכדי להמשיך את מסורת האלבומים הראשונים של ההרכב.
והנה יש לנו פה בעיה. למרות שהמוסיקה של Paradox היא, בואו נגיד, בסדר יחסית ל-The Key או Threshold, היא בשום צורה לא פורצת דרך. מדובר בשחזור ומיחזור רעיונות שגם אם נשמעים מקוריים שמענו אותם כבר אלף פעמים ב-30 השנים האחרונות. הסטנדרט של איך עושים Death Metal מצוין עלה כמה וכמה פעמים, וזה נשמע ש-Nocturnus לא קיבלו את התזכיר. זה מתחיל עם Seizing the Throne הפותח אשר מציג שיר כאוטי ומבולגן שנשען באופן מוחלט על אלמנט הנוסטלגיה של אנשים שחיכו לשיר שכזה 30 שנה. גם אם מחליקים על השירה הדי ירודה לסטנדרט הנוכחי ועל הביצועים המעט מרושלים - השיר עצמו לא מתקרב לאימפקט המוסיקלי הנהדר של השיר איתו הוא מתכתב, הלא הוא Lake Of fire. עדיין- מדובר בלהקה ותיקה שייתכן שלא התרגלו להקליט בצורה דיגיטלית, ואם האלבום הזה הוקלט באופן אנאלוגי, אז הוא בהחלט נותן הצדעה אוטנטית לתקופה שלא תחזור מבחינת המטאל – לימים בהם להקה הייתה מתכנסת באולפן ומתגאה בתוצר המוסיקלי שלה כאילו הם כתבו את הנקרונומיקון בכבודו ובעצמו, כי כל טיפת זיעה מכל ליטרת בשר שדבוקה לגופם הושקעה פה. אבל המצב לא מצביע שככה התנהלו העניינים. מלבד לקרוץ עד כדי עווית מדאיגה לכל מעריצי הלהקה הותיקים (ושלא תבינו אותי לא נכון, אני ביניהם) אי אפשר למכור אלבום חדש בשנת 2019 כאילו השנה היא 1991 וזה לגיטימי להמשיך את אותו קו המחשבה כאילו לא חלפו להם עידן ועידנים מאז. זה בולט עוד יותר בשירים הבאים.
The Bandar Sign, השיר העוקב, מעלה באוב יכולת חלשה לכתוב פזמונים ולמרות ששוב, הניסיון של Nocturnus A.D. הוא בעיקר לעורר תהייה ובלבול בעקבות חשיפה למוסיקה המפלצתית שלהם, שאמורה להיות משולה לתוהו ובוהו הקדמוני של ספר בראשית, הם בעיקר מרגישים כמו הרכב מזדקן שלא עודכן על מה לא ראוי להמשיך ולדבוק בו עם השיניים בתקופה העכשווית במטאל. עוד סיפור על הנביא הערבי המשוגע כדי לסמן עוד רובריקה לאברקראפטית, עוד שיר על גרמי שמיים שחגים מעלינו באופן שאמור לגרום לאדם להרגיש קטן וחסר משמעות כמו בשיר Procession of the Equinoxes ואפילו ביקור בתקופה הפרה-היסטורית עם סקירה מלאה של חייו של האדם הקדמון והתפיסה המיסטית שלו בשיר Paleolithic. יש פה מכל הבא ליד.
אולי השיר הטוב באלבום הוא The Return of the Lost Key אשר נמתח בזכות מלאכת הקלידים לקצת יותר זמן ממה שהוא מוזמן להשאר בו – אבל זה בזכות פתיח וסיומת אווירתיים, שעליהם באמת אין לי מילה רעה להגיד. הבעיה היא ששוב, התכונה והחוזקה היחידה של Nocturnus A.D. היא להזכיר לנו כמה גדולים היו אלבומיהם המוקדמים בתחילת תקופתו של ה-Death Metal, וכמה כיום, אחרי אין ספור מים תחת הגשר, הם מרגישים מיושנים ולא רלוונטים. כן, זה אפילו עם מוסיפים קלידים.
דווקא כשהמוסיקה אינה משוגעת כל כך ונותנים למלודיה להוביל – כמו בשיר החותם את האלבום, היצירה האינסטרומנטאלית Number 9, אפשר לשמוע כמה פוטנציאל יש בהרכב שמסוגל לכתוב קטעי גיטרה מעולים. חבל שגם אז אי אפשר שלא לשמוע את חוסר הליטוש והראשוניות הבוסרית בה החומר הזה מוגש למאזין. יש אנשים שזה בדיוק מה שהם אוהבים – הכל נא וחי ועירום אל מול האוזן. אני לא בדיוק מהאנשים האלה.
החזקות העיקריות של הלהקה הן הפריטות על מיתרי הנוסטלגיה של תקופת האולדסקול במטאל, ימים של קסטות, פאצ'ים ומלחמת המפרץ. אם לא הייתם שם – האלבום הזה לא ידבר אליכם. אם הייתם שם והמשכתם הלאה – אני בספק אם תתחברו אליו. אם אתם ספציפית חולים על Nocturnus וחיכיתם לזה בדיוק כל חייכם, יש סיכוי שהאלבום הזה ימצא חן בעיניכם, אבל גם אז לא כמו הקלאסיקות שלהם. יאמר לזכותו של Browning שגם כיום הוא מתופף אכזרי כמו שד – חבל שהוא לא כריזמטי מספיק, כותב טוב מספיק ונוהם טוב מספיק כדי להמשיך לסחוב את הפרויקט הזה אל תוך העשור החמישי שלו בביזניס.
|
