|
11/05/2021
Subterranean Masquerade - Mountain Fever
מאת: יוני אורן
בפעם האחרונה בה יצא לי לציין את Subterranean Masquerade כאן במטאליסט ציינתי את אלבומם הקודם Vagabond בתור אחד מעשרת אלבומי ה-Progressive Metal שחייבים לשמוע לפני שמתפגרים ועודני עומד מאחורי הקביעה הנחרצת הזאת. זה אלבום של 47 דקות קלילות ומטאליות שמכניסות אותנו לחוויה של צבעים, ריחות וטעמים בארצות רחוקות. הוא עשוי כל כך טוב שהוא מרגיש קצרצר והמוזיקה בו נעשתה כל כך בחן שקשה לה שלא להסתובב בראש עוד ועוד. עם כזה אלבום מצוין הלהקה העלתה את עצמה כמה דרגות למעלה עד כדי שאפשר להציב אותם עם כמה מהלהקות הגדולות והמוכרות, איתן כבר כמעט חלקה במות. אלבום כזה טוב גם מכריח את האלבום הבא לעמוד בקצב ואף לדחוף גבוה יותר.
אם עובדים עם אותה נוסחה ואותם אנשים, זה יכול להיות עסק די פשוט. אפשר לשחזר פעם נוספת את התחושה האתנית-חסידית על גבי מילים של בדידות, ספק מיזנתרופיה וגעגועים למקומות אחרים, שומרים על הרמה הטכנית הגבוהה, משמרים את הסאונד המוצלח ואולי מכניסים קצת חידושים על פי חוויות ואנשים שפגשו מסביב לעולם כשהיו בסיבובי הופעות. אלא שערימה של קשיים לא באמת מאפשרת לחזור על אותה הנוסחה פעם נוספת. הדבר הראשון הוא הפסקת העבודה עם הלייבל ViciSolum שליווה אותם בתקופת Vagabond, מה שמעלה את הצורך להיראות שווים להשקעה בעיני הלייבלים הפוטנציאליים הבאים. הדבר השני הוא שינויי ההרכב שהגיעו כשהדרמטי שבהם הוא מעבר משני זמרים זרים לזמר אחד מקומי הנושא כעת שני כובעים. קושי אחד נוסף? לא זאת דרכם של Submasq. כשם שאלבומם השני לא דומה לראשון ושהשלישי לא דומה לשני, לא נראה שקיימת אופציה שאלבום אחד חדש ישמע כמו דברים קודמים שעשו.
הדבר ניכר כבר כשיצא הסינגל של Ascend ולאחריו הסינגל של Mångata. האמת? הייתי מאוכזב ורווי חששות לכששמעתי את שני הסינגלים. כן, זה נעים לאוזן. כן, הזמר החדש והמוכר וידי דולב הוא אחד הזמרים האהובים עליי שיצאו מהארץ ובעל יכולות הגשה וביצוע פנומנליות. כן, בגרעין זאת התחושה המוכרת באריזה חדשה. כן, זה שונה מאוד ממה שהם עשו עד כה. יחד עם זאת, Ascend נשמע לי כמו שילוב בין In Time של רן יורגנסון ובין ״שמור על העולם, ילד״ בביצוע דוד ד׳אור. לא מה שקיוויתי לקבל נוכח הציפייה והזמן שעבר. גם Mångata הרגיש בעיקר יפה אבל די אובר-מלודרמתי ולא באמת מספק את הסחורה. מעבר לזה, אם שני הסינגלים נשמעים כל כך ידידותיים לרדיו, ככל הנראה הולך להיות פה אלבום קצת מתחנף ולא מעורר במיוחד.
השיר Snake Charmer בהאזנה הראשונה אישש מעט את העניין. יש כאן כלים אתניים לצד גיטרות בדיסטורשן שמנגנים יחד מלודיה קליטה ונחמדה שלא העיפה לי את התחת. נוסיף על זה קלידים שדי נותנים תחושה אלקטרונית מודרנית של כל מוזיקת רדיו טיפוסית והבאסה התחילה קצת לאחוז בי. נו טוב, לפחות ההפקה ממש טובה. השיר Diaspora, My Love הוסיף לתחושה הזאת את תחושת חוסר המיצוי נוכח השיר הקצר שעוד לא הספיק להגיע לאיזו נקודת זהב מרגשת לפני שהוא נגמר. Mountain Fever נע בין Progressive Metal לקטע מעט תלוש שמשלב רגאיי, מוזיקה חסידית ומוזיקת רקע מסדרת משטרה משנות ה-80 וחזרה מפתיעה לפזמון הקליט באופן שגורם לנו לפתע לשים לב שבכלל לא עברנו שיר. לא, לא, לא. מה נסגר? מאיפה לעזאזל מגיע Hardcore Punk בשיר Somewhere I Sadly Belong? מה להם ול-Hardcore Punk שממשיך ל-Soul? מה לעזאזל הקטע של שיר הפיתוי הזה The Stilnox Oratory? חשבתי שזאת הייתה רק בדיחה באלבום הקורונה שהם הוציאו כשהם עשו את Tour Dates. אני לא מצליח לפצח את האלבום הזה והוא פשוט לא עובד לי...
כשהגיע ״יה שמע אביוניך״ העיניים נפקחו לרווחה. אני לא חובב גדול של שירים ששואבים מכל מיני פיוטים כאלה ואחרים, אבל למה שהגיע פה פשוט לא ציפיתי. זה התחיל לדבר אליי כשנכנס הדיסטורשן ביחד עם הגראול העוצמתי של וידי. העיבוי של השיר הכניס טיפה סקרנות ובאופן סימבולי לחלוטין, המשרוקית סימנה את תחילתו של הרגע שבו הבנתי שאני ממש נהנה מהשיר הזה. הבס של גולן פרחי יחד עם התופים של מתן שמואלי נותנים קרקע יציבה לגיטרות של תומר פינק, של אור שליו ושל עומר פישביין להתפרע יחד עם קלידים סוחפים של שי ילין ובעיקר מובילים לרצות להתפרק ביחד איתם על ריצפת מועדון. המעבר המהיר לקטע אתני מחזיר אותנו למשהו שהוא ספק Orphaned Land וספק Submasq אבל בהחלט מייצג את מה שהכרתי עד כה ומה שקיוויתי למצוא. משם אנחנו חוזרים להתמזמז עם המטאל באופן מספק מאוד. ובכן, מדובר לפחות על שיר אחד מוצלח אז האלבום הזה הוא כבר לא בזבוז מוחלט של זמן.
לא עברו 4 שניות לתוך For the Leader, With Strings Music וכבר פקחתי את העיניים לרווחה פעם נוספת ונתתי ל״הולישיט״ עסיסי לצאת לי מהפה. איזה Progressive Death Metal מרהיב! כזה סאונד עשיר ביחד עם כזה לחן אגרסיבי וסוחף זה משהו שבשום אופן לא תיארתי לעצמי שאמצא כאן. ב-8:27 דקות של שיר, מגוון רחב ביותר של דרכי הבעה ודינמיקות משתנות נפרשו בפניי. כזה שיר אפי ויצירתי אפילו גרם לי להעלות חיוך סלחני כשנתתי למילים ״טוב, עכשיו אתה כבר סתם משוויץ״ לצאת מהפה נוכח קטע שירה גרונית מונגולית שוידי הכניס. השיר הזה כל כך טוב שאפילו לא הרגשתי שהגיע אותו Mångata מוכר מיד אחריו וסגר את האלבום ברכות. הצעד הנדרש הבא היה להקשיב לאלבום פעם נוספת אלא שהפעם גם ידוע לי שיש שירים שהולכים לגרום לי לחייך. מאותו רגע זה עבד. זה כל כך עבד.
פתאום השיר Snake Charmer נעשה שיר הפתיחה הקאצ׳י, החביב ומקבל הפנים שהוא נועד להיות (ואחד הראשונים שהתחלתי לזמזם לעצמי עוד לפני שפקחתי עיניים בשעות בוקר מוקדמת). פתאום Diaspora, My Love נפתח אליי כשיר געגועים למקומות ולאנשים רחוקים (יש שיגידו להופעות בחו״ל?). פתאום Mountain Fever נעשה יצירה פתלתלה ולא פשוטה לעיכול שאחרי כמה האזנות נעשית אחד השירים המעניינים של האלבום. פתאום Somewhere I Sadly Belong נעשה שיר של התנגשות בין שכלתנות ובין רגש כמו בין עבר לבין הווה. אפילו אל Ascend מצאתי את עצמי מתחבר ולבסוף כשהגעתי פעם נוספת אל Mångata, הגוש הזה שבגרון הופיע - אותו גוש שמיועד לשירים היפים שחותמים אלבומים יפים ומותירים אותי אפוף רגש ומחשבות בשקט ההוא שמחכה לשיר נוסף שלא יבוא.
ברגש ובמילים שבו האלבום ממשיך באופן מסוים את הקו האידיאולוגי שבאלבום הקודם, אבל בכל מה שנוגע למוזיקה, הכיוון מאוד שונה. בעוד ש-Vagabond התקדם באופן כל כך טבעי וחלק עד כדי שלא הרגשנו אותו זז, Mountain Fever מכיל בתוכו הרבה יותר מדי דינאמיקה, סגנונות, הבעתיות וגיוון בכדי שנוכל להישאר אדישים אליו או להשאיר אותו ברקע. זה אלבום שמתעקש שנשים אליו לב אקטיבית ושנשמע את מה שיש לו לספר. הוא לא מתכוון להקל עלינו או להתחנף. חלקים נכבדים מה-Progressive Metal הקליל של פעם הסבו את עצמם לתוך Avant-Garde מפותל ולא טריוויאלי שמאלץ אותנו לחזור לאלבום הזה שוב ושוב כדי להבין עוד קמצוץ ממה שהוא מנסה להעביר. מרגע שההלם הראשוני נעלם, מדובר על אלבום משובח ומקורי שכדרכו של הקודם לו משאיר הרבה מאוד טעם של עוד. מומלץ בחום שלא להתייאש או לדפדף ולתת לו לעשות את הקסמים שלו כמו ש-Submasq הוכיחו שוב שהם יודעים לרקוח. השקיעו בעצמכם קצת. למה לא?
|
