09/09/2005
Iron Maiden - תקופת הזהב
מאת: חברי הצוות

מה לא נאמר על Iron Maiden? שהיא אחת מאבות המזון של הרוק הכבד? שכמה מאלבומיה הם אלבומי המטאל הגדולים מאז ומעולם? וזה ממשיך מפה... לכן, לכבוד הוצאת אלבום ההופעה החדש של הלהקה "Death On The Road", ניתחו לירן שריבר, בועז בר לוי, ישי שוורץ ואלון מיאסניקוב את שבעה אלבומי האולפן ואלבום ההופעה מהתקופה שמוגדרת כתקופת הזוהר של הלהקה, מהרגע שברוס דיקנסון החל לשיר בלהקה, ועד הזמן שבו עזב אותם.


Iron Maiden - The Number Of The Beast
מאת: לירן

ברוכים הבאים ללונדון, שנת 1982. והרי החדשות: להקת ההבי מטאל המצליחה Iron Maiden החליפה את סולנה פול דיאנו, ששר בשני האלבומים הראשונים של הלהקה, בסולן אלמוני מלהקת Samson, העונה לשם ברוס דיקינסון, והוציאה אלבום אולפן שלישי, The Number Of The Beast. האלבום נפתח בשיר הנהדר "Invaders", שמפרק את כל הספקות בקשר לשאלת השתלבותו של ברוס במיידן. קשה מאוד שלא ליפול בקסמו של דיקינסון.

רמת הכתיבה באלבום גבוהה מהחומר הקודם של הבתולה, והסולו סוחף אותך לגבהים חדשים של אדרנלין. השיר הבא הוא אחת הבלדות היפות ביותר של ההבי מטאל, 'ילדיו של הארור' נפתח באקוסטית וברוס מכניס אותנו עמוק לתוך העולם של מיידן, האריס דואג שנשאר שם, כאילו שאי פעם רצינו לעזוב... קלייב באר, שזהו אלבומו האחרון עם הלהקה, מרביץ בעבודת תופים נאמנה, והסולו שוב מעיף את הקהל לאוויר. כאן גם נכנסת שירת ה "הו הו הו הו...", הכ"כ אופיינית למיידן בעשור שיבוא. השיר השלישי מבוסס על סדרת הטלוויזיה הבריטית הקלאסית "The Prisoner והאינטרו שלו גם לקוח מתוך הסדרה. לאחר האינטרו הגיטרות נכנסות, ברוס שוב מפעיל את הקסם ולנו רק נשאר ללקק את האצבעות. השיר גם מלווה בקליפ, שצורף לאחר מכן לגרסת ה-Enhanced של האלבום.

השיר הרביעי הוא גם שיר בריחה, בשם 22 acacia avenue, שמציע לך מקום מפלט אם אתה מרגיש לבד ומדוכא. ברוס ממשיך להיות נפלא ושופך עוד 100 מנה של קסם. איפה הוא ואיפה גנדלף. שוב סולו מלא ברגש, שנותן עוד סיבה מבין עשרות אלפי אחרות למי שהיה ספקני למה הבתולה שלטה בעולם במשך יותר מעשור. אם אחרי מחצית אלבום כזאת הייתי אומר לכם שהחצי השני של האלבום עוד יותר טוב, הייתם חושבים שאני משוגע.. לא במקרה של מיידן! שיר הנושא של האלבום נפתח בטקסט רצחני ומאיים משהו, ומיידן עולים עוד רמה, לעבר האולימפוס של ההבי מטאל, מקום שבו הם יישארו עוד הרבה זמן. ברוס צורח ומכסח והאריס מרביץ ליינים מפלצתיים. עוד סולו, הפעם מהגהנום, משאיר אותי עם הלסת למטה והיד בתנועת /M\ למעלה.

עבודת גיטרות אלוהית, פשוט מושלם. אם אי פעם ייכתב איך צריך להישמע הבי מטאל - ככה הוא צריך, בלי ספק. אינטרו תופים ועבודת גיטרות מחוננת מכניסים אותנו לתוך עולם האינדיאני של "Run To The Hills". אני אישית לא מכיר הרבה מטאליסטים שלא צרחו בכל גרונם הניחר לפחות כמה עשרות פעמים "Run to the hills, run for your lives..." השיר מסתיים עם הפזמון בלופ, ומשאיר טעם להמון עוד...

עוד אינטרו תופים שולח אותנו ישר לידי המאפיה, בשיר שמשום מה תפס פחות משאר השירים באלבום, "Gangland". טוב, כשאר השירים באלבום שווים 11 מתוך עשר, קשה להיתפס לשיר ששווה "רק" 10... השיר הזה לא הופיע משום מה בהוצאה המקורית של הדיסק, ונכלל רק לאחר מכן. "Total Eclipse" מביא לנו בראש עם הבי סולידי, ולדעתי הוא השיר הפחות טוב באלבום, למרות שהוא יכול להיכנס בתור להיט להרבה מאוד אלבומי הבי מטאל אחרים. כאילו כל זה היה רק פתיחה, מגיע השיר בו שובר דיקינסון את מגבלות השירה האנושית, ורק עליו מגיע למיידן פרס נובל, גראמי ואוסקר ביחד – "Hallowed Be Thy Name". כמה מילים הורעפו על השיר הזה, וכל פעם הוא מרגש מחדש, כאילו לא שמעתי אותו מאות פעמים בעבר. ברוס, ואיתו כל עולם ההבי מטאל, התחתנו עם הבתולה, ולמרות מקרה מצער של גירושים ונישואים מחדש, הם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.


Iron Maiden - Piece Of Mind
מאת: בועז בר לוי

Piece Of Mind הוא האלבום הראשון של Iron Maiden שכולל את ההרכב הקלאסי והטוב ביותר שלהם עם ברוס, סטיב, דייב, אדריאן וניקו. ההרכב שהחליף כל שנה נגן אחר, קיבל לשורותיו את המתופף ניקו מקבריין שעד שהיה חבר רשמי במיידן היה נוהג לעלות על הבמה בהופעות שלהם מחופש לקמע הלהקה "אדי". האלבום נקרא במקור "Food For Thought" ושונה לבסוף למשחק מילים אחר שמשמעותו כפולה: שלוות נפש / פיסת מוח. סיבוב ההופעות היה פריצת הדרך הגדולה של מיידן בהופעות באמריקה והקנה להם תקליט פלטינה ראשון בארה"ב - התקליט יצא אפילו בהדפסה מוגבלת בארה"ב עם שיר בונוס "Cross Eyed Mary" (גרסת כיסוי לשיר של Jethro Tull).

השיר שפותח נקרא "Where Eagles Dare" והוא מבוסס על הסרט משנת 1968 בכיכובם של קלינט איסטווד וריצ'רד ברטון ומספר על סיפור הצלתו של גנרל אמריקאי משבי הנאצים בתקופת מלחמת העולם השנייה. "Revelations" שמגיע אחריו, לכאורה מבוסס על הספר מהברית החדשה אבל במבט לעומק מדבר על יכולתו של האדם לשנות דברים בעולם. "Flight Of Icarus" מציג בעיוות מסוים את סיפור המיתולוגיה היוונית על איקרוס ודדלוס שניסו לבנות כנפיים ולטוס אל השמש, כאשר "Die With Your Boots On" הוא מעין נבואה אפוקליפטית על האבדון שאליו הולך העולם. שדרך אגב, ההמשך שלו נכתב שנה אח"כ עם השיר "2 Minutes To Midnight".

הנה הגיע "The Trooper", אולי השיר המזוהה ביותר עם מיידן, מנוגן כבר יותר מ-20 שנה בכל הופעה של הלהקה ומספר את סיפורו של חייל בתקופת מלחמת קרים בין בריטנייה לרוסיה באמצע המאה ה-19. אחריו ממשיכים עם "Still Life" - השיר המוזר ביותר באלבום, שמדבר על אדם שרואה את ההשתקפות שלו באגם ובעקבות סיוטים שעובר מחליט לצלול לאגם לא לפני שלוקח איתו את בת זוגתו. "Quest For Fire" הוא שיר המבוסס על הסרט בעל אותו שם ומספר את סיפורו של האדם הקדמון, גילוי האש והמלחמה שלו בדינוזאורים (כמובן שעובדתית בני אדם ודינוזאורים לא חיו מעולם באותה תקופה). "Sun And Steel" גם הוא סיפור היסטורי, על סמוראי שהחל את דרכו כבר בגיל 13. השיר הזה וגם "Quest For Fire" לא נוגנו מעולם בהופעה. לבסוף האלבום מסתיים עם השיר "To Tame A Land" שהוא מבוסס דווקא על סרט המדע הבדיוני "חולית" ואף היה אמור להיקרא "Dune" אך בגלל זכויות יוצרים שונה שמו. בהחלט ניתן לראות שבאלבום הזה מיידן כבר מבוססים טוב בעולם המטאל ובפרספקטיבה של היום אין ספק שהאלבום הוא מהקלאסיקות של המטאל.


Iron Maiden - Powerslave
מאת: אלון מיאסניקוב

אלבומה השלישי של הלהקה עם ברוס דיקינסון היה עוד אלבום קלאסי של הלהקה, עם כל סימני ההיכר, העטיפה של דרק ריגס, השירים שנעים בין שירים קצרים יותר לדרמות אפיות של 13 דקות, התכנים המושפעים קשות מהיסטוריה, ועבודת הליד המדהימה של צמד הגיטריסטים אדריאן סמית' ודייב מארי. הסאונד של האלבום, היה שוב בידיו הנאמנות של מרטין בירץ', שהפיק גם את שני אלבומי האולפן של בלאק סאבאת' עם רוני ג'ימס דיו ואת אלבום ההופעה האגדי של Deep Purple – Made In Japan, אלבום שהשפיע על כך על מיידן שהם הוציאו סינגל שצידו השני נקרא Maiden Japan.

Powerslave קצת יותר מחוספס ויותר כבד מהאלבומים שקדמו לו, הסאונד של הבס של האריס, תמיד איפה שהו בקדמת המיקס, הפך כבר לסימן היכר של הלהקה - והוא דוהר לו ברקע ולעיתים במרכז המוזיקה. האלבום נפתח ב-"Aces High", השיר הוא שיר מהיר במיוחד ללהקה המתאר את ההתרחשויות בחייו של טייס במלחמת העולם, השיר גם נותן ביטוי למה שיהיה ידוע כ-Human Air Raid Siren, קולו של ברוס דיקינסון הנוסק לגבהים מרשימים.

השיר הבא "Two Minutes To Midnight" הוא עוד שיר בגוון מיסטי לכל מי שהתגעגע לזה מימי The Number Of The Beast. השיר בנוי בצורה יחסית פשוטה, עם מערכת לידים מרשימה ושינויי קצב ששוברים את הלחן באמצעו, הוא הפך די מהר להיות להיט במעדוני המטאל, קליט ועצבני. "Flash Of The Blade" הוא שיר מהיר ובנוי בעיקר על שילוב עבודת הגיטרות של מארי וסמית', אחד המרשימים של השניים, השיר עוסק בחייו של לוחם דגול, מהקרבות הדמיוניים של ילדותו ועד חייו כלוחם בוגר ומנוסה. השלב באמצע שבו עבודת הגיטרות המלודית והמיוחדת משתלבת לקטע בעל סממנים כמעט קלאסים שאז מתפתח לסולו, הוא אחד הרגעים הגדולים של הלהקה.

אחריהם, השיר "The Duelists" עוסק בקרבות סייף בימי העבר של אירופה, נושא שבו עניין אישי לברוס דיקינסון, הידוע כסייף מקצועי. השיר הוא אחד הכבדים באלבום, והסאונד שלו, עם הגיטרות החורשות והבס הרועם הוא מסימני ההיכר של האלבום. "Back In The Village" נותן ריף שהוא כמעט רוק נ' רול, עם בס משתולל. השיר נשמע כמעט מאושר, שמח ובפזמון שהוא מעין מוטיב חוזר מתוך הסדרה "האסיר" שלה הוקדש שיר שלם באלבום Number נאמר: "I'm not a number, I'm a name!". שיר הנושא של האלבום, נפתח באיזה אינטרו קודר ועובר לאחד הריפים המוכרים והקלאסים של המטאל מאז ומעולם, ריף מיידן קלאסי עם מוטיב אתני, הלהקה בהחלט שילבה מטאל ומוזיקה מזרח תיכונית הרבה לפני Nile... הקטע הרגוע שבו מתפתח הליד לסערה מהירה של מטאל הוא אחד ההתפתחויות הגדולות בעולם המטאל, רגע מלא ברגש ובאנרגיה.

האלבום מסתיים בבשיר "Rime Of The Ancient Mariner", שיר ארוך במיוחד, כ-13 דקות בערך, שמבוסס על שיר של המשורר האנגלי Samuel Taylor Coleridge, והמספר על ימאי חסר מזל שהורג שחף המלווה את ספינתו, מה שלפי אמונות הספנים גורם למזל רע לספינה ולאנשיה, דבר שאכן קורה. השיר מאופיין בכך שבאמצעו הוא משנה כיוון לחלוטין, מלווה בקטע דקלום מלא אווירה, והצליל של ספינת רפאים הצפה לה, דוממת על פני המים, רגע שעד היום מעביר בי צמרמורת. משם השיר מתפתח לרצף של סולואים ושבירות קצב בטרם הוא חוזר לליין המקורי שלו. האלבום המשיך למסע הופעות אדיר, שלקח את הלהקה לכל רחבי עולם, ולאחת ההצלחות הגדולות שלהם באמריקה.


Iron Maiden - Live After Death
מאת: ישי שוורץ

מדהים עד כמה קטע דיבור קטן יכול להרים שיר וליצור אווירה. קחו את הקליפ של השיר One של מטאליקה, את Forever Failure של Paradise Lost, ועוד לא מעט שירים בהם קטע דיבור של אדם מעלה את השיר לגובה. כשאני חושב על אלבומי הופעה חיה הטובים ביותר ששמעתי מעולם עולים לי שלושה לראש: אלבום ההופעה World Wide Live של Scorpions מ-1985, האלבום Made In Japan של Deep Purple מ-1972 והקצפת שבקצפת: Live After Death של Iron Maiden מ-1985. לא מפתיעה היא העובדה שמי שהקליט את Made In Japan הקליט גם את Live After Death הלא הוא Martin Birch האגדי, הקוסם, מחולל הפלאים או מה שלא תרצו, האיש שתחתיו הקליטה מיידן את מיטב אלבומיה. האלבום הוקלט בארבעה הופעות של הלהקה, שניים ב-Hammersmith האגדי ושניים ב-Long Beach בקליפורניה.

Live After Death הוא למעשה הקלטה מתוך סיבוב ההופעות World Slavery Tour שהיה סיבוב ההופעות של Powerslave. זה היה אחד מסיבובי ההופעות הטובים ביותר בתולדות המוסיקה ב-25 השנה האחרונות אם לא הטוב שבהם, כמה שהסיבוב של Seventh Son היה גדול ומושקע היה משהו בסיבוב של Powerslave שלא יחזור מעולם, Vibe מטורף של מיסטיקה ואפלה שלא היה ולא יהיה לאיירון מיידן לעולם מאז. בהמשך ל-Powerslave עוצבה כל הבמה בתפאורת מצרים העתיקה, עם במה שמתחלפת ארבע חמש פעמים במהלך המופע ומצליחה לייצר אווירה מטורפת של כישוף אצל מי שראה את ההופעות האלו, הלהקה נראתה תחת כישוף מצרי עתיק. תשכחו מ-Nile או מ-Slayer בקטע הזה: מי שהוציא את השד המצרי מהבקבוק והחל להתעסק בפרעונים ובחנוטים היו Iron Maiden כבר בשנת 1984, מבט אחד בחוברת הפנימית של האלבום, או: מומלץ יותר מבט ב-DVD שיצא לאחרונה למופע המדהים הזה ימחיש לכם הכל. עד לאותה שנה לא היה דבר כזה ועד היום לא יצא אלבום הופעה ברמה כזו וסביר מאד להניח שגם לא יצא.

האלבום נפתח עם נאום ההגנה של צ`רצ`יל על בריטניה מ-1942 במלחמה מול גרמניה נאצית, נאום לאומה הבריטית שעליה להגן על עצמה באשר יהיה, להלחם בהרים, בגבעות, בשמיים ובים, ועל מילותיו האחרונות פורץ "Aces High" כרוח סערה בביצוע הרבה יותר כבד וחי מהביצוע של האלבום, בכלל הרבה מהביצועים כאן הרבה יותר טובים, דינמים וחיים מהביצועים באלבומים. "Two Minutes To Midnight" פורץ מייד אחריו וממלווה מיד בעוד שיר אנטי מלחמתי, "The Trooper", המקום כמעט מתפורר מהיסטריה ב-"Revelation" שמבוצע מדהים, ו-"Flight Of Icarus" בכלל מביא את ההופעה הזו לשיאים חדשים, שלא לדבר על מה שבא אחריו... "Rime Of The Ancient Mariner" בהופעה נשמע מכושף מאי פעם, חי ונושם, מלא עוצמה, זה אחד השירים הטובים ביותר של איירון מיידן והוא משתלב מדהים עם הקטע המצרי וכל תפאורת הבמה.

Live After Death היה מופע של למעלה מ-40 אנשי צוות בנוסף ללהקה, שלושה-ארבעה טכנאים לכל נגן בלהקה, עשרות טונות של ציוד, ולמעלה מ-21 אלף וואט חשמל על הבמה... הקמת הבמה לקחה 18 שעות, יש בחוברת האלבום את רשימת הציוד המלאה של ההפקה הזו כולל כל מערכת הסאונד, המפרט הטכני של כל קבל ובורג בהפקה הזו ותאמינו לי, אפשר לעשות עם מה שהלך שם 7 פסטיבלי Wacken במקביל ועוד יישאר הרבה ציוד עודף. תקשיבו ל-"Powerslave" בביצוע מדהים ומלא נגיעות אוריינטליות, כאן התחיל הרעיון של המטאל האוריינטלי הרבה הרבה לפני כולם. בשיר "The Number Of The Beast" כל הקהל מצטרף בשירה, וכמובן גם בהמנון "Hallowed Be Thy Name" העצום, כל שיר הוא לוחות הברית של המטאל והביצועים כאן עולים בהרבה על הביצועים באלבומים.

האלבום ממשיך עם Iron Maiden מהאלבום הראשון, "Run To The Hills" ההמנוני ו-"Running Free" הרוק אנד רולי, בגירסת האלבום החדשה מופיעים גם "Wrathchild" מ-Killers (היחיד מהאלבום) "22 Acacia Avenue" נוטף המיניות, "Children Of The Damned" העצוב והנפלא, "Die With Your Boots On" האנטי מלחמתי ו-"Phantom Of The Opera" מהאלבום הראשון. Live After Death הוא אלבום ההופעה החיה הטוב ביותר ששמעתי בחיים שלי, אם אלו החיים שמבטיחים לנו אחרי המוות אז אני בהחלט רגוע...


Iron Maiden - Somewhere In Time
מאת: ישי שוורץ

Somewhere In Time נכתב סביב הפסיכוזות והפחדים של סטיב האריס וסבב בצורה ברורה סביב הבלתי נודע, סביב המקרים היותר מוזרים מהדמיון, אלו שכל הסבר אנושי והגיוני לקיומם נכשל מזמן, Iron Maiden זנחו את המיתולוגיה שאפפה אותם ב-1983-1985 לטובת פרנויות, פחדים מהעתיד, גלגולי נשמות ופראפסיכולוגית אמוציונליות שנעו ממוחו הקודח של מנהיג הלהקה והאיש על הבס סטיב האריס. התנ"ך המטאלי הזה נפתח עם שיר שממצה במילותיו את כל רעיון האלבום "Caught Somewhere In Time, אם אומר שאקח אותך לשם, האם תבוא או תפחד? אפתה אותך לבוא איתי, והזמן תמיד לצידי, נתפס איפושהוא בזמן, כזאב בבגדי כבשה, מנסה להסתתר מהחטאים עמוקים, אתן לך הצעה שלא תוכל לסרב לה, תוכל רק לאבד את נשמתך..." שר ברוס דיקינסון בקול דרמטי ומרעיד, מיסטי ומפתה ומלא עוצמה, וכולנו נסחפים בלי השגות אל הצד האחר, אל מה שקורה מעבר למראה, אל מה שקורה מעבר לדמיון, מעבר לפחדים, אל הצד האחר...

השיר השני "Wasted Years" הוא אחד משלושה שירים באלבום שנכתבו על ידי הגיטריסט הכי טוב שהיה למיידן אי פעם: אדריאן סמית. השיר שונה מאד משאר שירי האלבום בהיותו פחות מיסטי והרבה פחות פראפסיכולוגי אבל למרות הראליזם המשתקף בבירור בכתיבה של סמית לעומת עולמו חסר הראליזם של האריס, מדובר בלהיט הכי גדול מתוך האלבום ובאחד השירים החזקים בו, שיר שתמיד מעודד אותך ברגעים קשים, לא להביט אחורה אל השנים האבודות, אל הזמן שהלך, ללא ספק שהנגיעה מלאת ה-Hard Rock של סמית בשיר הזה הביאה אותו להיות הסינגל המוביל מהאלבום והשיר שצעד במצעד הבריטי (שהיה אז החזק באירופה) שבועות ארוכים.

הלהקה פיתחה לראשונה שילוב בגיטרות סינתיסייזר וקלידים, בעיבודי סאונד מדהימים ומתקדמים לתקופה יצרה מחדש כמעט בכל אלבום, סאונד ייחודי לאותו אלבום אך סאונד ומרקם מוסיקלי שנשמע לחלוטין איירון מיידן. "Sea Of Madness" היה עוד אחד מהשירים החזקים באלבום, אדריאן סמית באחד השירים הכבדים ביותר שכתב, וברוס דיקינסון שר את אחד הטקסטים הכי חסרי אופטימיות שהיו לאיירון מיידן אי פעם, כל זה על מנת לעבור ל-"Heaven Can Wait" ולעולמו המסובך של האריס, "אני יודע שיש לו תסביכים קשים בנושא הבלתי נודע" התבטא דאז ברוס דיקינסון, "אני חושב שהוא ממש מפוחד מזה, מלא סיוטים..." בשיר הזה זכורה למעריצי הלהקה הסצינה בה חברי ההרכב מעלים את הקהל ואת כל עובדי הבמה לשיר איתם את הפזמון החוזר והבמה מתמלאת תמיד באותו קטע בלפחות 50 איש ששרים עם הלהקה את הקטע במהקהלה.

סאונד הגיטרות הייחודי והכתיבה העלילתית של האלבום באה לידי ביטוי ב-"The Loneliness Of The Long Distance Runner", למרות שהשיר הושפע מספרים שקרא האריס בזמנו אני מקבל במחשבה לאחור את ה-Vibe שאותו רץ למרחקים ארוכים ומלא בדידות הוא האריס עצמו, טיפוס בעל אישיות מאד מורכבת שללא ספק הוליך אחרים גל עצום של רצים למרחקים ארוכים מכל קצוות הקשת המטאלית. ואז זה מגיע שוב... השיר הכי טוב באלבום ואחד השירים החזקים של מיידן, פרי עטו וגיטרתו של אדריאן סמית. "Stranger In A Strange Land" שנפתח עם הבס הרועם של האריס וממשיך לסאונד מלא מיסטיקה וקלידים ובחוד החנית השירה של ברוס דיקינסון מפוצצת ברגש ודרמטיות, יש פה עלילה, יש פה דרמה וכל מה ששיר מטאל או בכלל שיר צריך כדי להחרט בבשר לנצח. השיר היה ביטוי של חוסר שייכות לעולם הזה, למקום בו הנך נמצא, רחוק מהבית ומלא בלבול, בלי דרך מוגדרת ומלא בקונפליקטים, כל אחד הרגיש באיזשהוא מקום בחייו Stranger In a Strange Land או אם תרצו את זה בשפה של סטינג: Englishmen In New York.

העצב של הגיטרות הפותחות את השיר הבא ששמו אומר הכל "Deja-Vu", ושוב, היינו פעם במקום הזה, סטיב האריס פותח את הקלידים בשיר עוצמתי ומלא אגרסיה: "כשראית פנים מוכרות ואינך יודע מאין, האם אתה טועה? כשאתה במקום אותו אתה בטוח שראית קודם, ואתה יודע שהיית כאן כבר, ויודע שהרגע הזה אמיתי... האם היו לך שיחות בהן ידעת מה המשפט הבא? מה הצד השני יאמר?" השיר הוא הכי מהיר באלבום ואחד הבולטים בו ויחד עם Caught Somewhere In Time מהווה את עמודי התווך של הקו הקונספטואלי/תמלילי של האלבום, שיר ענק שממש לא אכפת לי להקשיב לו שוב ושוב ולהרגיש De-Javu. "בני דרש לעצמו ממלכה נוספת, כי זו שהורשתי ועזבתי לו היתה קטנה עבורו" במשפט זה של King Phillip מלך מקדוניה נפתח השיר הסוגר את האלבום והסאגה הארוכה שלו, "Alexander The Great", המספר את סיפורו של אלכסנדר הגדול מלך האימפריה המקדונית ואת מסע כיבושיו בעולם. Iron Maiden קורצים כאן גם מוסיקלית וגם תמלילית לקו של Powerslave ו-Piece Of Mind, אמנם הכתיבה כאן יותר מתקדמת ויש כאמור שימוש בסינתיסייזרים והרבה מעברי מקצבים שהלהקה סיגלה לעצמה במהלך השנים, אבל הקו המיתולוגי מאד מתאים לשני האלבומים הקודמים, מוסיקלית זה שיר ענק, על אותה ליגה של Rime Of The Ancient Mariner ו-Hallowed Be Thy Name.

במקום רחוק ממה שאנחנו מכירים כיום, איפושהוא בזמן, בספרה לא ידועה שאולי היינו בה פעם ואולי רק במותינו נבקר שם, יצרה Iron Maiden את האלבום הטוב ביותר שלה עד לאותה שנה, שיא השיאים שלה נכתב תוך כדי פחדים וסיוטים מהבלתי נודע, כל זה כדי לכתוב שנה וחצי לאחר מכן את עשרת הדברות של הרוק הכבד מתוך פחדים הרבה יותר גדולים Seventh Son Of The Seventh Son עתיד לשנות את פני הרוק הכבד לנצח.


Iron Maiden - Seventh Son Of A Seventh Son
מאת: בועז בר לוי

אלבום הקונספט "Seventh Son", שיצא ב-1987 עוסק כולו בתורת הנסתר, חיזוי עתיד ונבואות. הוצאת האלבום לוותה בסיבוב הופעות מוצלח מאוד ששיאו היה בטירת דונינגטון, באנגליה, ב-20 לאוגוסט 1988. האלבום מציין את סוף "עידן הזהב" של מיידן - לאחר סיבוב ההופעות שנילווה להוצאת האלבום, לקחה הלהקה שנת שבתון שבמהלכה הודיע הגיטריסט אדריאן סמית' על עזיבתו לטובת קריירת סולו, לא לפני שהספיק לכתוב שיר בשם "Hooks In You" לאלבום הבא No Prayer For The Dying, אלבום שבו לא השתתף בהקלטות. באותה תקופה היו גם שמועות עקשניות על כך שברוס דיקינסון, הסולן, מתכוון לעזוב. הלהקה הכחישה את השמועות וברוס "סחב" עם הלהקה עוד 6 שנים ושני אלבומי אולפן בטרם הודיע באופן רישמי על העזיבה. בעיני רבים נחשב האלבום לטוב ביותר של הלהקה בין השאר כי הוא מציג להיטים קליטים לצד שירים מסתוריים וכולל בין השאר את יצירת המופת הקרויה כשם האלבום - יצירה מהארוכות של מיידן. לא פחות מ-4 סינגלים שיחררה הלהקה מהאלבום: הראשון - "Can I Play With Madness", השני "The Evil That Men Do", השלישי "The Clairvoyant" והאחרון "Infinite Dreams".

האלבום נפתח עם השיר "Moonchild" ומציג את הילד המקולל שעדיין לא נולד. לוציפר מקלל את נישמתו של הילד בזמן שאימו עדיין בהריון. "Infinite Dreams" שמגיע אחריו מדבר על אביו של הבן השביעי, שהוא בעצמו הבן השביעי - וחווה סיוטים הקשורים לבנו שעתיד להיוולד. "Can I Play With Madness" מספר על אביו של הבן השביעי שפונה לרואה עתידות מתוך כוונה להבין את משמעות חייו של בנו שעדיין לא נולד. לאחר מכן, "The Evil That Men Do" אשר שמו לקוח מהמחזה "יוליוס קיסר" של שייקספיר, האב משלים עם העובדה שייתכן והרשע ילווה את חייו של בנו. "Seventh Son Of A Seventh Son" - הבן השביעי נולד, הטוב והרע רבים על ליבו של הילד. בשיר "The Prophecy" הבן רואה בחזיונותיו כפר שהרוע עומד להשתלט עליו. אף אחד לא מאמין לחזיונות - שלבסוף מתגשמים. אחריו בשיר "The Clairvoyant" הבן מגיע לדרגה של נביא, אבל הכוחות שהשיג משתלטים עליו אט אט. לבסוף, בשיר "Only The Good Die Young" - הרוע משתלט, הבן מת והמעגל נסגר.


Iron Maiden - No Prayer For The Dying
מאת: אלון מיאסניקוב

עם סיום מסע ההופעות של האלבום Seventh Son Of A Seventh Son קרו שני דברים, הגיטריסט אדריאן סמית' עזב את הלהקה, מה שגרם למספר אנשים לחשוב כי זה סופה של הלהקה וברוס דיקינסון הוציא אלבום סולו ראשון בשם Tattooed Millionaire, מה שבהחלט לא נראה כסימן מעודד ללהקה. באלבום שיתף ברוס פעולה עם גיטריסט בריטי ממוצא פולני בשם Janick Gers, שניגן לפני כן ב-Gillian, להקת הסולו של סולן Deep Purple לשעבר Ian Gillian. האלבום היווה שינוי די גדול ממה שעשה ברוס במיידן ונטה יותר לכיוון הארד רוק אמריקאי, מהסוג שברוס אהב. הלהיט מהאלבום היה דווקא חידוש לשיר של Mott The Hoople שגם בוצע ע"י David Bowie בשם All The Young Dudes.

מיידן הפתיעו כשהוציאו את האלבום No Prayer For The Dying וגרס, שעבד עם דיקינסון באלבום הסולו, הצטרף ללהקה כמחליף לסמית', וללא ספק הוכיח עצמו כגיטריסט לא פחות טוב. למרות שרבים פוסלים את האלבום כירידה משמעותית אחרי Seventh Son האגדי, אני תמיד טענתי שהוא אמנם פחות טוב, אך עדיין אלבום אדיר, כל הסממנים שהופכים את הלהקה לגדולה היו שם, הסאונד החם והנקי של Martin Birtch, שירה מרשימה של דיקינסון, עבודת גיטרות מהטובות בעולם, ושירים שמרביתם לא נופלים מאלו שעשתה הלהקה בעבר.

השיר הראשון, "Tailgunner", הוא מעיין המשך לשיר "Aces High", מהאלבום Powerslave, רק שבמקום לספר על טייס קרב, הוא מספר על מפעיל המקלע במטוס, שוב, שיר מהיר שיש בו יסודות מקודמו. "Holy Smoke" הוא אחד משני שירים מהאלבום שגרמו למהומה לא קטנה בזמנו. השיר, שצוחק מתופעת המטיפים הנוצריים ששטפה את אמריקה בשנות השמונים ותחילת התשעים, הכיל לא מעט עלבונות על אותם מטיפים, והגיע לשיא עם הקליפ שלו, שרובו התרכז בלהראות את הלהקה עושה שטויות, וגם הציג את המפיק הלא צעיר, בירצ', כשהוא לבוש בבגדי עור צמודים, עם ישבן חשוף ופאה ארוכה...

עוד שירים בולטים הם "The Assassin", שיר לא אופייני, עם הרבה אווירה ובנייה מעניינת, כשקולו של דיקינסון עושה כמה דברים שהוא לא ניסה בעבר. "Run Silent Run Deep" הוא מיידן קלאסי, ריפ גיטרה מתגלגל, כמיטב הרגעים ב-Powerslave, פזמון אדיר שבו מסביר לנו דיקינסון למה הוא ידוע כסירנה האנושית, ומערכת של לידים שאין עוד הרבה להקות שמסוגלות לה. בשיר יש גם את המזכרת האחרונה שהשאיר סמית' העוזב ללהקה, השיר "Hooks In You", שיר יוצא דופן העוסק דווקא בנשים, משהו שלא נשמע כבר כמה שנים בלהקה.

הסיפור הגדול באלבום היה השיר "Bring Your Daughter... To The Slaughter", שיר מיידן קלאסי, קליט, שהפך להיות אחד השירים המצליחים של הלהקה ואפילו הגיע למקום הראשון במצעד הבריטי. השיר שימש את פסקול הסרט "סיוט ברחוב אלם 3", וקיבל גם תגבות של לעג בגלל שמו הפרובוקטיבי, כולל זכייה בפרס "פטל הזהב" הניתן ליוצרים הגרועים ביותר מטעם הוליווד. מרבית האנשים סימנו את האלבום כהתחלת הסוף של הלהקה, סמית' עזב, הסגנון לא היה דומה לזה של העבר, אבל לי תמיד יהיה מקום חם בלב לאלבום, והוא עדיין נמצא לדעתי בעילית אלבומי הרוק הכבד.


Iron Maiden - Fear Of The Dark
מאת: לירן

ברוס והבתולה יחד כבר עשור, ולאחר האלבום הזה, שהוא אלבום האולפן השביעי של מיידן עם ברוס, הם מחליטים להיפרד. האלבום נפתח עם "Be Quick Or Be Dead" הקליט והמהיר, aמפגיז אותנו חזרה למיידן, אחרי שנתיים ללא אלבום מאז No Prayer For The Dying. ברוס לא מראה שום סימני חלודה וניקו מקבריין וסטיב האריס מלמדים את כולם פרק נוסף בתורת הרית'ם סקשן. האלבום ממשיך עם "From Here To Eternity", ומיידן משתמשים בו במקהלה בפזמון, דבר שלא אפיין אותם בעבר ומכניס מימד חדש ללהקת העל הזאת. סולו תופים קצרצר וקצת אלתורים מיידניסטיים מסיימים את השיר הנהדר הזה, ויש תחושה באוויר שמיידן נכנסת חזק גם לשנות ה-90.

השיר השלישי, "Afraid To Shoot Strangers", נפתח בצורה שקטה וקוסמת, וברוס שוב טווה קורי עכביש סביבנו. ג'אניק ומוריי מנגנים כאילו הם נולדו עם מפרט ביד, ואנחנו כאילו נלקחנו בשבי, ואי אפשר להפסיק את הלהקה הזאת. סולו לא אופייני למיידן מעצים עוד יותר את השיר, ואז נכנס השיר לחלק המהיר, שמזכיר לכולם מי אלה באמת איירון מיידן. סולו נוסף ולאחריו הרמוניה בין 2 הגיטריסטים, וברוס שמצווח לו כאילו אין מחר, לפני עוד סולו עמוס רגש, משלימים בהחלט את אחד השירים הטובים של מיידן בכל הזמנים. שני השירים הבאים הם בינוניים ומטה ולא אופייניים למיידן, ואז מגיע"Wasting Love" הנצחי. בלדת רוק קלאסית שמרטיטה אפילו את הקשוחים שבלבבות, ובמצבים מסוימים אף יכולה להביא לדמעה קלה. שאר השירים שוב שוקעים בבינוניות, ועד השיר האחרון, שהוא שיר הנושא, אין אף להיט, בניגוד ל-6 האלבומים הקודמים של הבתולה, שהיו רצופים בלהיטים אחד אחד.

שיר הנושא של האלבום, " Fear Of The Dark", הוא אחד הלהיטים הגדולים ביותר של Iron Maiden, ואין כמעט מועדון ברחבי העולם שלא השמיע אותו לפחות 15 אלף פעם. אין מה להרחיב יותר מדי על השיר הזה - אין אדם ששומע מטאל ולא מכיר אותו, ולמרות שהשמיעו אותו יותר מדי בכל מקום אפשרי, הוא עדיין סיומת ענקית לאלבום בינוני, ומהווה חותמת מוזהבת לעשור שבו שלטו איירון מיידן בעולם ביד רמה ובזרוע נטויה - ומותיר חלק מהמעריצים המאוכזבים מעזיבתו של ברוס עם הרגשה שהגיע הזמן לשינוי.