27/03/2021
צלילי המטאל - סקירת הסרט: Sound of Metal
כתב: איתמר ענברי
אוזניים מצלצלות הן חלק אינטגרלי מהחוויה של הופעה ב"לייב", ומחיר שכל חובב מושבע של מוזיקה רועשת מוכן לשלם בעבור מפגש, ולו גם מרחוק, עם האמנים הנערצים עליו. בדומה להנגאובר, גם הזמזום המונוטוני באוזניים, שעשוי להימשך שעות טובות לאחר שהלהקה סיימה לנגן את אחרון הדרניה, מהווה תזכורת לאירוע נקודתי וספציפי. אולם, מה קורה כשפיץ' מטריד הוא למעשה איתות שמבשר על מעבר לעולם אחר, עולם שמצוי בקוטב הפוך לחלוטין מזה של הרעש – עולם הדממה?
רגעים דרמטיים אלו – של אובדן קשר פתאומי עם חוש השמיעה ושל ניתוק שחווה המתחרש מן המתרחש – מתחוללים בסרט "Sound of Metal" בנסיבות פרוזאיות למדיי; של מינגלינג בין חברי הצמד Blackgammon – גיבור הסרט רובֵּן סטון, שאותו מגלם השחקן הבריטי ריז אחמד, ושותפתו וגם בת זוגו לוּ, שאותה מגלמת בת ארצו אוליביה קוק, לבין חברי וחברות הרכבים נוספים, שמופיעים עמם באותו המועדון בערב הופעות.
הסרט הוקרן לראשונה ב-2019, וזמן קצר אחר כך רכשה רשת אמזון את זכויות ההפצה שלו. מדצמבר אשתקד הוא זמין לצפייה ב-Prime Video, שירות הסטרמיניג של אמזון, וניתן למצוא אותו גם ב-Apple TV, שם צפיתי בו. הסרט, בבימויו של דריוס מרדר, עוקב אחר התמודדותו של רובן, מתופף ההרכב, עם מה שניתן לכנותו במובן מטאפורי קרע בעור התוף – אירוע טרנספורמטיבי שמסיט אותו משגרת החיים המוכרת לו, וקוטע הן את הקריירה המוזיקלית שלו הן את זוגיותו, שממילא שלובות זו בזו. רובן יוצא לדרך חדשה, רצופת מהמורות ותסכולים, שבמהלכה הוא נקלט בקהילת חרשים, שהמסר העיקרי שבוקע ממנה הוא טיפוח תחושת גאווה בקרב אלו שנמנים עמה ודחיית קטלוגם כבעלי מוגבלות.
על אף שמו, הקשר של הסרט למטאל הוא קלוש למדיי. פול רייסי, שמגלם בסרט את ג'ו, המנטור של רובן בקהילת החרשים ושמועמד לאוסקר בקטגוריית שחקן המשנה על תפקידו זה, הוא סולן להקת Hands of Doom, להקת מחווה ל- ,Black Sabbathשאת מילות שיריה הוא מתרגם סימולטנית לשפת הסימנים האמריקנית (ASL). אך ההרכב הדמיוני Blackgammon, שעובר לסטטוס "Hiatus" לאחר התחרשותו של רובן, הוא לא הרכב מטאל, אלא הרכב נויז מחוספס בסגנון Babes in Toyland או Sonic Youth.
מדוע בכל זאת מופיעה המילה "מטאל" בשם הסרט? אפשרות אחת לכך היא שבהיותה הייצוג האולטימטיבי של מוזיקה בווליום גבוה בתרבות המודרנית, הבחירה במטאל עשויה לרמז על תנועת המטוטלת בחייו של הגיבור, מנקודת קיצון אחת לנקודת קיצון שנייה. לצד זאת, ניתן להפשיט את המונח ממשמעויותיו התרבותיות, ולהתייחס למילה מטאל כפשוטה. פירוש מילולי מעין זה מהדהד את החשיבות שיש בסרט לצלילים, שהם חלק אינטגרלי מהקאסט: מרעשים יומיומיים דוגמת מסחטת מיצים קשים וטיפות קפה שנוטפות לפרקולטור, עבור דרך הסאונד המתכתי שמאפיין את השימוש בשתלים שמושתלים בראשו של רובן שמסרב לקבל את התחרשותו כעובדה מוגמרת, ופעמון כנסייה ממתכת – שממלא תפקיד משמעותי בסוף הסרט.
אך בכל הכבוד הראוי, עיקר הקרדיט מגיע לשחקן הראשי ריז, שייתכן ויפנה מקום במדף לפסלון האוסקר, אם אכן יקטוף את הפרס בקטגוריית השחקן הטוב ביותר בטקס שיתקיים השנה.
רובן, בגילומו של ריז, הוא גיבור שחייו המורכבים לא נחשפים במונולוג ארוך, רגשני וסדור, אלא במימיקה ובמשפטים קצרים, שמהדהדים ילדות והתבגרות בתנאי חוסר יציבות. כבן לאם יחידנית שעובדת כאחות צבאית הוא נאלץ לנדוד מבסיס אחד למשנהו, ואת ילדותו העביר בכמה מדינות בארצות הברית. הילד, שנהג לדמיין שאביו הביולוגי הוא השחקן ג'ף גולדבלום, קיבל לאחר שהתבגר את התואר "Addict" – תווית שהוא ממשיך לשאת גם בחלוף 4 שנים מאז "התנקה".
זוגתו של רובן, לוּ, מגיעה מרקע אריסטוקרטי הרבה יותר, אך הקווים הא־סימטריים שחרוצים בזרועה כמו גם הגירוד התכוף בעור מסגירים את היותה מכורה אף היא.
בתוך קרוון, שבו תלויים גזרי עיתון ובהם כתבות על ההרכב, תרים השניים את אמריקה במסגרת מסע הופעות. המעון הממונע, שבתחילת הסרט חונה בחניון אמריקני ממוצע, ומסע ההופעות, מעידים אף הם על חייהם המורכבים של השניים ובעיקר על עברם; רמז לתלישותם, להעדר ביתיות קבועה ויציבה; Life on the Road"" כמציאות חיים ולא כקלישאה או כתקופת ביניים.
אולם, דווקא בשל כך הם מוצאים מפלט זה בזרועותיה של זו. אף כי מן הסרט ניתן להבין שרובן ולו הכירו לאחר שהוא נגמל ושייתכן שהיא עדיין נאבקת בהתמכרות, הוא מסייע לה שלא ליפול מן העגלה.
דווקא בנקודת זמן, שבה נראה שרובן הגיע לנקודת איזון בחייו, שבה משולבים זה בזה אהבה לבת הזוג ומידה מסוימת של הצלחה אמנותית (אם כי קשה לומר זאת בוודאות), מופרת אותה שלווה זמנית.
בתצוגת משחק מרשימה, מעוררת אמפתיה ורגשית, אך לא רגשנית, מפליא ריז לבטא כלפי חוץ את הסערה שמתחוללת בקרבו של מי שמגלה שהחוש המרכזי והחשוב ביותר מבחינתו נפגע אנושות: את אובדן העשתונות, את חוסר היכולת הפתאומית לקיים דו־שיח מילולי עם הסביבה, ובעיקר את הקושי בהתמודדות עם הסיטואציה החדשה ובקבלתה.
התפרקותו של רובן, לאחר הערב שבו חווה לראשונה את הירידה החדה בתפקוד השמיעתי, מתרחשת במהלך כמה סצנות קצרות ונוקבות. בראשונה שבהן, אנו פוגשים את רובן בקרוון, לאחר אותו אירוע מטלטל ופתאומי. המתופף, שמקווה שמדובר במטרד זמני, מנסה לטפל בהידרדרות שמיעתו באמצעים הדלים שעומדים לרשותו: "קנאקים" של הלסת וחיטוט עצבני באוזן. במקלחת, עיניו הפעורות באימה מלמדות שייתכן והוא מעכל שלא מדובר באירוע זמני ופעוט, שניתן לטפל בו בתרופות סבתא למיניהן. רעשי הבוקר שהיו חלק משגרת יומו – מנוע הבלנדר וטיפות הקפה – הופכים להדים עמומים וחלשים, כאילו שמישהו סובב את כפתור הווליום, כמעט עד למינימום. בסצנה אחרת, רובן עומד חסר אונים מול רוקח, שמשוחח בטלפון עם רופא ומאבחן נכונה את מצבו של המטופל שמולו. הרוקח מגביר את קולו, אך בהעדר תקשורת עם האדם שמולו, הוא כותב על גבי פתק לרובן שיש רופא שיוכל לקבל אותו כבר כעת. בחדר ההמתנה בקליניקה, רובן לא שומע כשהאחות קוראת בשמו, ולכן היא נוגעת בכתפו. בתא האטום שבו נערכת בדיקה אודיולוגית, רובן יושב מבועת כמו בכסא חשמלי, לא מצליח לחזור על המילים שבוקעות מפיו של הרופא שיושב מולו: "Bent" במקום "Mess", "Cars" במקום "Cause".
לאור ממצאי הבדיקה, הרופא מודיע למטופל ששמיעתו מידרדרת במהירות, ותוך שהוא מנופף באצבע מולו, הוא מוסיף בטון מבשר רעות שבמהלך הימים או אפילו השעות הקרובות, מצבו צפוי להחמיר אף יותר. כצעד ראשון, רובן מתבקש להימנע מחשיפה לרעשים חזקים, פשוט כדי למנוע הידרדרות נוספת במצבו. שניות לאחר מכן, הוא נראה יושב שוב מאחורי התופים, מנסה לעקוב אחר קולה המרוחק של בת זוגו. כשתסכולו גובר, הוא נוטש בזעם את סוללת התופים, ויוצא מהאולם לתוך סמטה דוממת, לא רק בגלל הלילה, אלא בגלל המחיצות שחוצצות כעת בינו לבין הצלילים, בינו לבין ההוויה שמוכרת לו, בינו לבין זוגתו, שהקשר עמה נפרם בהדרגה.
לאחר שאורות הבמה כבו, נפתח פרק חדש בחייו של הגיבור. לא עוד חניוני אספלט ודיינרים הומים. דרך שדות מוריקים, נוסע הקרוון למקום פסטורלי במדינת מיזורי שדממה מקיפה אותו מכל עבריו. בקהילת חרשים זו, שלה מוקדש חלק מרכזי בסרט, מתוודע רובן למגוון הדמויות שמאכלסות אותה. זו מורכבת לא רק ממכורים לשעבר כמותו, אלא גם מילדים בגילאי בית ספר, שבמחיצתם הוא מבלה לא מעט זמן, בראש ובראשונה כדי ללמוד את שפת הסימנים.
הדמות הדומיננטית בקהילה היא ג'ו, שחולק עם רובן קווי דמיון. כמותו, הוא איבד את שמיעתו כאדם בוגר, לאחר שפצצה התפוצצה בסמוך לו במלחמת וייטנאם, ואף הוא היה בעבר מכור.
ג'ו ממלא תפקיד מרכזי בתהליך החניכה של המצטרף החדש לקהילה: הוא מי שמתווה את דרכו ובונה עבורו תוכנית למידה והכשרה, מעניק לו כינוי חדש שזוכה לייצוג סימבולי ("ינשוף"), מציע דרכים להתמודד עם הזעם שאצור בו, ובעיקר – מנסה לשנות את הסטייס אוף מיינד שלו לגבי חירשות: מגזירה קשה מנשוא, למתנה שיש לברך עליה ולהוקירה.
אך כשם שג'ו מסוכך על רובן בסמכותיות אבהית ודואגת, כך גם סמכותיות זו היא דוגמטית ונוקשה בכל הקשור לשמירה קפדנית ולציות לחוקי הקהילה, שעיקרם הוא ניתוק וולונטארי לכאורה של חבריה, אך הלכה למעשה כמעט טוטאלי, מן העולם החיצון ומן הרוב השומע, ומנגד חיבור עמוק לרשת של קהילות חרשים נוספות. התעקשותו לטפח תחושת ייחודיות וזקיפות קומה בקרב בני קהילתו אמנם מבורכת, אך יש בה גם ממד פטרנליסטי לא רצוי, שגולש לעבר התנהלות כוחנית שעשויה להזכיר דפוסי פעולה של מנהיג כת.
לשיטתו של וטרן המלחמה, חרשות היא לא פגם או שם נרדף ללקות, אלא שונות מבורכת שיש להתייחס אליה בחרדת קודש. הוא מתקשה להבין מדוע אדם כמו רובן, שהגיע סוף כל סוף למנוחה ולנחלה בקהילת החרשים ושגילה כמותו את היופי האלוהי ואת האושר שחבויים בדממה, יבקש להחזיר את הגלגל אחורנית. הוא מפגין חוסר רגישות וחוסר הבנה טוטאלי לרצונו של רובן, שלא הפנים לחלוטין את היותו חרש, לחזור לחייו הקודמים: לאהובתו, לצלילים ולמוזיקה.
לכן, כשהוא מגלה שרובן הפר את מה שנחשב הטאבו החמור ביותר בקרב קהילת החרשים, בכך שעבר ניתוח להשתלת שתלי שבלול, התקן אלקטרוני שעוקף באופן מלאכותי את תאי החישה שבאוזן, הוא מראה לו את הדלת החוצה.
לאחר שנודה מן הקהילה, רובן מתאחד לפרק זמן קצר עם אהובתו, שלאחר מעברו של חברה להרכב למיזורי בעידודה הפעיל, שבה לבית אביה בפריז. במקביל, הגיבור, שחווה קשיי התאקלמות בקהילת החרשים, נאלץ להתמודד שוב עם סיטואציה מאתגרת. הפעם אלו שתלי השבלול, שבניגוד למה שקיווה לא רק שלא החזירו את שמיעתו כמקודם, אלא גורמים לצלילים שהוא קולט כעת, להישמע מקוטעים, מתכתיים וצורמים.
מתחושת הלימבו הזו, שבה הוא מצוי בין היותו חרש לבין הצלילים מבחוץ שמתווכים אליו באופן מטריד, מלאכותי וזר, נחלץ הגיבור בסוף הסרט, לאחר שהוא מגיע לתובנה בעקבות רעש מתכתי, שמסמל שהגיעה השעה לקבל החלטה מכרעת.
המשחק המשכנע והמחוספס של ריז, דמותו המהפנטת של ג'ו כפי שמגלם אותו רייסי, ההיכרות האינטימית עם אורח החיים האלטרנטיבי של קהילת החרשים, והטיפול בדרמה אנושית ברגישות אך לא ברגשנות – כל אלה הופכים את "Sound of Metal" לסרט חובה, שנותן פרספקטיבה חדשה לתפקיד שמגלמים צלילים בחיינו, גם כשאלו מגיעים בדמות זמזום עוכר שלווה.
ציון: 5
|
