09/04/2021
מסך הברזל: כשמטאליסטים עושים קולנוע
כתב: יוני אורן

נראה שעוד לפני שמטאל היה מוזיקה הוא גם היה אווירה. כדי ליצור מוזיקה אפלה, היה צורך בתמונה אפלה, ברעיונות אפלים, בתנועות אפלות, בלבוש אפל ובהגייה אפלה. אם כן, אנשים שמצאו את עצמם בסוג האמנות האחד המסתמך על תפיסות בחושים האחרים אמורים למצוא את עצמם בסוגי אמנות אחרים המסתמכים על מה שהמטאל נתן להם. החלטתי לבחון את הנוכחות והאיכות של אנשי המטאל בעשייה הקולנועית כשלפניי כמה מגבלות: ראשית, מדובר במי שידועים בקריירת המטאל שלהם, כמובן. השחקנית Jada Finkett Smith תיאלץ להיכנס לרשימה אחרת על אף היותה סולנית להקת Nu Metal בשם Wicked Wisdom. שנית, מדובר על מי שיצרו קולנוע ולא על מי שתרמו להיווצרותו - על תפקידו של James Hetfield בתור שוטר בסרט Extremely Wicked, Shockingly Evil and Vile לא נשמע כאן היות ולא היה לו חלק בכתיבה, בבימוי או בהפקה. שלישית, הניסיון היה להתמקד במי שמיוחסים ישירות לסצנת המטאל ולכן, על אף הצער הרב שבדבר, להקות כמו Tenacious D לא מצאו את מקומן כאן למרות הזיקה. לבסוף, בכדי להקל, ההתייחסות היא לסרט אחד בלבד עבור כל מוזיקאי. יש? בואו נתחיל:


House of 1,000 Corpses (2003) - Rob Zombie

נראה שאין ראוי לפתוח את הרשימה הזאת מאשר מי שאשכרה עשה קריירה מתחום הקולנוע. אחרי שנים בהן יצר מוזיקה המושפעת מסרטי אימה דלי תקציב ישנים, הוא החליט לנסות את מזלו בכתיבה ובביום של אחד. מדובר בסרט אימה שלמרות שמבוסס על סדר אירועים קלאסי של ״חבורת צעירים מחטטת קצת יותר מדי במקום שלא מומלץ לה לחטט בו ומוצאת דברים מטרידים״, הוא מביא איתו נימה יצירתית מעניינת ולא סטנדרטית. ישנה אווירה טרנטינו-אית בריבוי המחוות לדברים ישנים, במשפטי מחץ קומיים אלמותיים וברגעים גראפיים מוגזמים. רגעים מסוימים כל כך נאמנים לסגנון הישן שלא ידוע האם מדובר ב״סימפול״ אמיתי של סצנה מסרט ישן או שמא האפקטים נעשו גרועים בצורה מדויקת עד כדי כך. כשלרגע נתנתק מכל ה״אוקיי, זאת מחווה לדברים לא טובים״, ישנם רגעים פילמוגרפיים מעניינים והמשחק ברובו ממש טוב (ומכיל כמה פרצופים מוכרים כשבראשם דווייט מ״המשרד״). לא סתם הסרט הזה הוביל ליצירת אוסף סרטים נוספים כשהמוכרים בהם הם החידושים לסרטי Halloween הקלאסיים.


Chemical Wedding (2008) - Bruce Dickinson (Iron Maiden)

כל קשר בין אלבום הסולו של ברוס משנת 1998 ובין הסרט למעט הכותרת והשיר בקרדיטים הוא מקרי ביותר. אם חיפשתם מישהו במטאל שמצליח להיות אובר אצ׳יבר אבל לא לצאת מזה רע, כנראה ש-Bruce Dickinson הוא האדם. אחרי שהוא סיים להוכיח יכולות סיף, טיס, כתיבת ספרים, שדרנות ברדיו ועוד, נראה סך הכל טבעי שיפיק ויכתוב סרט באורך מלא בכיכובו של Simon Callow. הסרט עלילתי ועוסק מחד בעל טבעי פרי תורתו של המיסטיקן Aleister Crowley ומאידך במדע בדיוני, בטכנולוגיה ובפיזיקה שמתכתבים טוב מאוד עם טקסטים שהספיק Dickinson לכתוב בעברו. מבחינה קולנועית, הסרט לא עושה יותר מדי, אך הפוטנציאל הגלום בתסריט שלו לסיפוק גירוי אינטלקטואלי הוא דבר שכנראה אומר שכדאי לתת לו צ׳אנס. אולי לא תצאו משם עם תחושה שזכיתם לראות משהו חד פעמי, אבל זה עשוי לשפוך קצת אור על כל פעם נוספת שתיתקלו בהתייחסויות לתורת היחסות של איינשטיין, לחתול של שרדינגר ולכל להקת מטאל שמחליטה לדבר על Crowley ועל המשפט Do What Thou Wilt. בנוסף, הרגעים שבהם קופצים שירים של Dickinson לבד או כחלק מ-Iron Maiden בפסקול הם סוג של נחמה בפני עצמה.


The Repentless Killogy (2019) - Slayer

אז כל חברי Slayer החליטו להצמיד לצילום של לייב מהופעה שלהם גם סרט קצר של כ-35 דקות כדי להכניס קצת עניין. מה רע בעצם? ובכן, אם ראיתם את Kill Bill של טרנטינו או את Hannibal Rising מסדרת חניבעל, ממש אין יותר מדי מה שיחדש לכם. סרט שבנוי כולו על מעין נקמה אחת גדולה, הרבה מאוד אקשן, כמות לא סבירה של דם ואלימות, אין כאן שום דבר הגיוני, אין כאן שום שורה תחתונה ואם כל זה לא מספיק, הביאו את Danny Trejo בתור קלישאת הדמות הקשוחה הגדולה אי פעם. אה, חשוב לציין שישנם רגעים שבהם ניתן לראות את הלהקה מנגנת שירים כפסקול לרגעי אקשן אלימים כדי להוכיח שהייתה להם יד אמנותית בדבר ולא כאילו הסתפקו בהפקה בלבד. מדובר במין סוג של קליפ שלא נגמר לאוסף של שירים שבסופו של דבר מצליח להתחבר לתיעוד של הופעה שלמה שלהם. המוזיקה אחלה אבל קצת חבל על הפילם שהתבזבז פה. אם הופעה של Slayer זה מה שאתם מחפשים, קפצו חצי שעה קדימה. חבל לכם על הזמן.


Through the Never (2013) - Metallica

מה קורה כשלהקת המטאל הכי גדולה בעולם מחליטה לעשות סרט שמשלב עלילה יחד עם גילום עצמי בהופעה של עצמם? הדבר הראשון שקופץ לראש הוא סרט כמו Detroit Rock City שמכיל דמויות, עלילה, האדרה של הלהקה, סיפורים, אפקטים, תסריט, כוח, צחוקים ועוד אלמנטים של התאמה לעולם הקולנוע עד שהקתרזיס מגיע בצורת הופעה של הלהקה. לא הפעם, חברים. הסרט הזה מראה הופעה קצרה יחסית של Metallica מבצעים חלק מהלהיטים הכי גדולים שלהם ומדגישים בכוח שמדובר בהופעה ״אמיתית״ כי כל הבמה נשברת עליהם כמו שקורה בכל הופעה סטנדרטית של כל אמן (עזבו שנייה את החשמל שנפל שוב ושוב בהופעה האחרונה שלהם בארץ). נשמע כמו DVD מבוים של הופעה? ככה זה בהחלט נראה! אבל כדי שזה יוכל להיכנס לבתי הקולנוע ולסינמטקים בלי שאף אחד יחשוד, בואו נוסיף ״עלילה״ צדדית רוויית אפקטים מוגזמים על עובד במה שצריך לצאת לשליחות זריזה באמצע ההופעה ומגלה שהעולם כולו נעשה פוסט-אפוקליפטי מבלי שהקהל שם לב. העלילה כל כך צדדית ומנותקת שאני עדיין לא משוכנע מה הסיפור שלה. עקרונית חברי הלהקה מקבלים קרדיט על כתיבת תסריט ועל הפקה, אבל קשה לקחת ברצינות את המחסור בראשון ועל התוצאה של השני בהשוואה לתיעוד הופעה סטנדרטי. החלק הטוב היחיד הוא המוזיקה. מוזמנים להאזין לאלבום לייב של Metallica ולעזוב את האלמנט החזותי לסרטים כמו Detroit Rock City.


Rock ‘n’ Roll Nightmare - Jon Mikl Thor (Thor)
כן, גם לי לא היה מושג מי האדם ומי הלהקה, אבל ברגע שהתברר לי שמדובר על סרט אימה אשר הגיע לחצי מעמד קאלט שכתב והפיק מוזיקאי Heavy/Glam Metal קנדי שהוא גם מפתח גוף, אמרתי לעצמי שזאת חייבת להיות תופעה מעניינת. הסרט הוא על להקה צעירה שנוסעת לבית עם חדר חזרות בטורונטו כדי שיוכלו לעבוד בשלווה על האלבום הבא שלהם, אלא שהבית לא ריק כמו שהם חושבים. אם אתם מעוניינים בסרט אימה ישן ודל תקציב שלא מסוגל לאיים, שגובל בפורנו רך, שמכיל חלק מהרוח של הסרט The Room בחסך החמור ביכולת המשחק שבו ושהדברים היחידים שמשכנעים בו הם תפיסת הגרפיקה המרשימה של אנשי האיפור ופסקול המטאל הקליל והמגניב שבו, הנה לכם כותרת. אתם חושבים שפה זה נגמר? הסרט המעפן הזה זכה לסרט המשך! זה סרט מעולה לרגעים שבהם מתחשק לכבות את המוח ואין כוח לריאליטי. אם לא זה מה שיעבוד, אולי ההזדמנות לבחון את הדיסקוגרפיה של Thor תעשה את הקסם.


Born Villain (2011) - Marilyn Manson

ידוע לנו שמוזיקאי כמו Marilyn Manson יהיה מוכן לעשות דרך ארוכה כדי להיות כמה שיותר מטריד ופרובוקטיבי (ובימינו, יש שיאמרו שביותר מדרך אחת), אבל הדרך שבה הוא שיתף פעולה עם השחקן Shia LaBeouf בשביל להוציא סרט קצר שילווה את האלבום Born Villain שיצא סמוך לאותה תקופה היא בהחלט רמה אחת מעל. לקרוא לזה סוריאליסטי זה קצת אנדרסטייטמנט. מדובר בכ-6 דקות של אוסף סצינות המשלבות עירום בוטה, מפגני כוח, gore וגלגל עין אחד שעשה את דרכו למקום לא נכון. אם מתאמצים אז כל דבר הוא אמנות אך במקרה הזה גם אחרי מאבקים טרם הצלחתי למצוא את הכוח לחזור ולצפות בזה פעם נוספת כדי להתאמץ. זה סרט שמטרתו היחידה לזעזע וככל הנראה לא תפספסו כלום אם באלגנטיות תפסחו עליו או על כל ניסיון קולנועי עתידי של Manson.


Officer Downe (2016) - Shawn Crahan (Slipknot)

לגלות ש-Shawn Crahan הוא גם במאי זה מסוג פרטי הטריוויה שקודם כל מפתיעים וכמה שניות אחר כך גורמות להגיד ״טוב, הגיוני״. בתור אחד מחברי להקה היותר פעילים בכל הנוגע לחזות ולאמירה של Slipknot, מתקבל על הדעת שהוא יהיה זה שעושה משהו חזותי אחר. במקרה הזה מדובר על סרט אקשן מלא הומור שחור שהצליח להתחבר לי בצורה מסוימת לסדרת סרטי Kickass, אלא שהוא הזוי וקרינג׳י במקומות אחרים. הסרט מבוסס על נובלה גראפית ומציג פרויקט משטרתי בו מקימים לתחייה שוטר נחוש אחד בכל פעם מחדש כדי שימשיך במאבקו בפשע ובהרחקת הסמים מהרחובות. כמה שזה נשמע טיפשי, זה טיפשי הרבה יותר. למרות התסריט הצפוי, שורות המחץ המביכות, התלבושות המוזרות, האפקטים המיותרים, המחסור בעלילה והמשחק המאולץ (כולל תפקיד קטן שעשה חברו ללהקה Corey Taylor וטוב שלא שקל קריירה), תתפלאו לגלות שלא מדובר על סרט שנראה דל תקציב ואפילו נראה שהנפשות הפועלות קיוו שיצא מזה אשכרה סרט טוב. זה סרט לערב בירה עם חברים שמעוניינים קצת לראות אורות וצבעים זזים מול העיניים ולהנות מהזמן יחד. אה, חשוב לציין שיש אחלה אחלה מטאל בפסקול.


Strangeland (1998) - Dee Snider (Twisted Sister)

אחרי ש-Dee Snider כבר הספיק להוכיח לנו שהוא לא רק קול יפה כשניצב בבית המשפט בשנות ה-80 והגן על המטאל בעדות מרשימה ברהיטותה, הוא ניסה גם להראות לנו את יכולות הקולנוע שלו בסוף שנות ה-90. בנוסף לתפקיד משחק ה-bad guy במותחן האימה Strangeland, הוא גם המפיק והכותב של הסרט. במעין שילוב בין ״התפוז המכני״ ובין ״שתיקת הכבשים״ (או כל סרט חניבעל לקטר אחר), Dee Snider הביא למסך את דמותו של חולה נפש חובב אמנות גוף ומטאל המחפש לעזור לקורבנותיו להגיע לחוויה רוחנית עילאית תוך כדי שהוא מענה אותם למוות (וכמובן ששוטר נמצא שם כדי להראות לו באדיבות שלא זאת הדרך). סרט בן קרוב ל-25 שנה זה לא בא ברגל וניתן להרגיש שהסרט ישן, אבל בניגוד ליין, זה לא עושה אותו יותר איכותי ואולי יש סיבה שלא ידעתי עד כה על קיומו. שחקנים מוכרים לא מפגינים יכולות מספקות, התסריט חסר מסר ולרוע המזל המטאל (טוב ככל שהוא נשמע) תקוע שם בכוח בלי בסיס אמנותי או סצנה לשדרג. אם אתם מתגעגעים לטיפה gore בזמנים בהם אנשים עוד התנגדו לצ׳אט עם זרים באינטרנט, מוזמנים ללכת על זה, אבל זה ניסיון שטוב ש-Snider לא ניסה לשחזר.


Imaginaerum (2012) - Nightwish

האלבום Imaginaerum הוא האלבום האהוב עליי של Nightwish ולא יכולתי לשמוח יותר לשמוע שיצא סרט שמבוסס עליו. הצפייה הראשונה בו הייתה חוויה חיובית ומעצימה. בסרט על מוזיקאי זקן שהשיטיון שבו מחזיר אותו לילדות ומעביר אותו במסע פנטסטי אל תוך גרעין המהות שבו, כל זאת כשבתו בעולם שמחוץ לראשו הולכת ומתרחקת ממנו, הלהקה (ובעיקר Tuomas Holopainen הקלידן) לוקחת את החלק הקסום והתמים שמתמיד ליווה את יצירתה ומכניסה אותו אל תוך העולם המודרני החזותי ואל אנשים אמיתיים. הצפייה השנייה בו עוד עבדה והקסם עוד נשאר. בצפייה השלישית זה כבר החל לדעוך. לא מדובר ביצירת מופת והאלבום עושה עבודה הרבה יותר טובה משעושה הסרט, אבל לא אוכל שלא להמליץ בחום לצפות בו ולקבל קצת תחושת חום שלגית כמו שרק מוזיקאים מפינלנד יודעים לספק. אולי גם בכם המעבר מ-G ל-Em יותיר חותם.