22/10/2021
האלבומים שעשו אותנו – עם - Subterranean Masquerade
רגע לפני פתיחת הפסטיבל, אנחנו מציגים בפניכם את הבחירות של חברי להקת Subterranean Masquerade. חברי הרכב הפרוג הענק מציגים בפנינו את האלבומים החשובים ביותר עבורם, את אלה שהפכו אותם למי שהם.








שי ילין

Jean-Michelle Jarre - Oxygen

מדובר באלבום שנחשב לאב קדמון של כל המוסיקה האלקטרונית שעושים בימינו, אבא שלי קנה אותו בויניל בשנות ה-70 המאוחרות, וכשהייתי בן 6 בערך הוא היה שומע אותו הרבה בבית וברכב (על קלטת, כמובן). אני הוקסמתי מהצלילים, שנשמעו כמו פסקול לסרט חלל, ולשאלה ״מה זה״ הוא ענה ״סינטיסייזר״, וכך התחילה אובססיה שנמשכת כבר 35 שנים. כשביקשתי שיקנה לי סינטיסייזר, קיבלתי אורגנית קסיו קטנה, עם Wake Me Up Before You Go-Go של Wham כשיר דמו. לולא האלבום הזה, מי יודע אם הייתי נעשה מוזיקאי?


Metallica - Metallica

האלבום הראשון שקניתי היה Very של Pet Shop Boys (בגלל Go West כמובן). זו היתה הפעם הראשונה שהאזנתי למוזיקה שלא הגיעה מהוריי. האלבום השני שקניתי היה האלבום השחור של מטאליקה (בגלל Nothing Else Matters כמובן). הרומן שלי עם גיטרה בדיסטורשן התחיל קצת קודם, עם מפלצות התהילה של משינה, אבל מטאליקה עשו משהו אחר לגמרי וזה היה כל כך מדהים עד שהפסקתי לחלוטין להאזין לכל המוסיקה שאהבתי לפני כן. מאז ועד היום אני סאקר של מטאל.


Dream Theater - Awake

בכיתה ח׳, שנת 1995, התחלתי לנגן בהרכב בבית הספר. המתופף של ההרכב למד אצל בחור בן 18 שהיה עמוק בתוך הרוק המתקדם, והוא התחיל להכיר לנו דברים כמו Rush ו-Dream Theater. כשמעתי את הפתיחה של השיר הראשון, 6:00, נפלה לי הלסת, ומיד שמתי פעמי לחנות התקליטים המחתרתית ״פוגאזי״ בנתניה, שהיתה מוקד עליה לרגל לחנונים חובבי פרוג ומטאל. עטיפת העותק שקניתי היה מנוסרת קלות בצד, והמוכר הסביר לי שזה נקרא cutout, ומדובר בעודפי יצור שנמכרים במחיר מוזל. זה היה אלבום הפרוג הראשון שלי, ואחריו הייתי מבלה שעות כל שבוע ב״פוגאזי״, מאזין לדיסקים ומבזבז שם את כל דמי הכיס שלי. בין 1995-1999 הייתי פאן בוי משוגע של Dream Theater, כתבתי וקראתי במיילינג ליסט ytsejam שריכז מעריצים שלהם מכל העולם, ודרכו הכרתי להקות חדשות ואיזוטריות כמו Shadow Gallery, Spock's Beard ו-Symphony X שאף אחד לא הכיר בזמנו.


Pain Of Salvation - Remedy Lane

בשנת 2002 נפרדתי מהחברה הראשונה שלי והייתי בדיכאון קיומי. רמדי ליין ליווה אותי בתהליך האבל וההסתגלות לחיים שאחרי, והייתי מבלה שעות בלהאזין למוסיקה בלופ ולהתעמק במילים. בשלב הזה Dream Theater הפכו לחיקוי חלש של עצמם משנות ה-90, ואני נדלקתי קשות על הסאונד המחוספס יותר של Pain Of Salvation, על התוכן הלירי היותר עמוק, על השירה של דניאל גילדנלאו ועל הנגינה של כל חברי ההרכב המקורי. הם הצליחו לקחת אלמנטים מכל סגנון מוסיקה שאהבתי לאורך השנים, כמו מטאל, פרוג, ג׳אז ופופ, ולהתיך אותם יחדיו לסגסוגת חדשה ומרתקת. כמה שנים לאחר מכן, יותר מדי שתן עלה לראש של גילדנלאו והמוסיקה קפצה את הכריש, אבל האלבום הזה היה ונשאר אחד ויחיד, עם מקום שמור בלבי ויכולת להזיל דמעה בכל האזנה. בהופעות שלהם שראיתי בישראל ובחו״ל, תמיד חיכיתי ל-Beyond The Pale בשביל להתפרק באקסטזה של רגשות, והרבה מהכתיבה שלי מאז ועד היום מושפעת מהסגנון ש-Pain Of Salvation זיקקו לכדי שלמות באלבום הזה.


Ott - Mir

אחרי שהתחלתי לשמוע פרוג נהייתי סנוב של מוסיקה. בשילוב עם קצת (הרבה) טיפשות נעורים, ומוסיקת הדאנס הדי נוראית שיצאה בשנות ה-90, החלטתי שאני לא אוהב מוסיקה אלקטרונית והתייחסתי בבוז לכל ניסיון של חברים להשמיע לי אלקטרוניקה. מתישהו בשנת 2000 חבר מהצבא, חובב פרוג ומטאל, השמיע לי את Are You Shpongled, ואמרתי לו משהו כמו ״מה זה הדבר הנוראי הזה״. שנים רבות לאחר מכן, אחרי שהצטרפתי ל-Submasq, תומר ביקש שאמצא איזה סאונד אלקטרוני לאחד השירים ונתן לי כרפרנס את Mir של Ott. האזנתי לו, ופתאום משהו השתחרר בפנים, זו היתה מוסיקה אלקטרונית אבל היא היתה מגניבה! משם המשכתי לאלבומים האחרים של Ott והתחלתי לחפש מוסיקה אחרת בסגנון הפסיכדלי-דאון טמפו, ודי מהר הגעתי בחזרה לשפונגל, כש-Are You Shpongled הוא אחד האהובים עלי כיום. לולא תומר היה משמיע לי את Mir, יתכן שלא הייתי מגלה שאני אוהב מוסיקה אלקטרונית ולא הייתי מתחיל ליצור כזו בעצמי.



בונוס: Subterranean Masquerade - Temporary Psychotic State

השנה היא 2004. בהייניקן הבימה קלאב בתל אביב יש ערב מחווה ל-Dream Theater. ביציאה מהמועדון יש דוכן של רייבן מיוזיק. ישי שוורץ תופס אותי ביד ואומר ״אתה אוהב פרוג? קח, תשמע את זה״ ונותן לי את ה-EP הראשון של Submasq, שיצא באותה שנה. "זה תומר, חבר שלי, הוא גר בארצות הברית ועושה אחלה מוזיקה״. אמרתי לו תודה, והוא אמר לי ״מה תודה, 30 שקל!". לא היה לי נעים כבר אז שילמתי לו, לקחתי את האלבום ובדרך הביתה הכנסתי אותו לנגן ברכב. באותה תקופה היה לי מאוד קשה לשמוע גראולים, אבל אהבתי את My Dying Bride, והשירה של פול קור בתחילת האלבום היתה שירה נקיה דכאונית בסגנון אהרון סטיינתורפ, וכשהגראול הראשון נכנס, הוא היה בול במקום. התמכרתי. עקבתי אחרי הלהקה, קניתי את האלבום המלא הראשון, Suspended Animation Dreams, וחיכיתי לאלבום הבא המובטח, In Pastel Colors. האלבום הזה מעולם לא יצא, ואני המשכתי הלאה. 7 שנים לאחר מכן, פייסבוק הראה לי תמונה של הפסנתר החשמלי של תומר פינק, וכתבתי לו ״היי, גם לי יש כזה״. השאר הוא היסטוריה.

עומר פישביין


Biffy Clyro - Puzzle

האלבום הרביעי של הלהקה (לא כולל אלבומי b-side) והראשון שהאזנתי לו. הכרתי אותו ב2009 ומיד בשיר הראשון התאהבתי, כל מה שאהבתי בפרוג, רוק ופופ השתלבו ביחד למן יצירת מופת פרועה עם הפקה מהודקת ומדהימה וסאונד פורץ דרך לאותו זמן.
האלבום נפתח ב2 דקות של פתיחה כמעט רנדומלית ומותחת, שהנשימה כמעט נעצרת מרוב דרמה ומשם זה פתאום מתפוצץ ולא עוצר, עד הסוף! טקסטים מרגשים וחכמים ותחילתה של הכתיבה הביפיאית (מושג שהמצאתי) שמאפיינת את הלהקה עד היום ומשאירה אותם על המפה..

אלבום חובה !



Maudlin of the Well- Part the Second 2009

יצירת מופת פרוגית חד פעמית של להקה לא כל כך מורכרת שאני לא כל כך מתחבר אבל ללא ספק אחד האלבומים ששינו את חיי, גאונות צרופה.
אלבום שמומן ע"י 88 מעריצים של הלהקה כשבאותה התקופה הד סטארט וגיוס המונים היו בחיתוליהם ולא עניין של מה בכך.
מדובר ביצירת מופת בחמישה חלקים שנעה בין יופי מוחלט לכאוס טוטאלי, אלבום סופר מורכב וקשה לעיכול אבל עם הזמן וההאזנות ההולכות וחוזרות גדלים יחד איתו.

ילון שחורי

TATRAN - Shvat

בשנת 2013 הלכתי לפסטיבל יערות מנשה עם כמה מחבריי לבלות 3 ימים עם מוזיקה שופעת ואווירה טובה,
אז כשפסטיבל יערות מנשה היה פסטיבל באמצע היער בין סבכים ועצים.
יום שישי, השעה בערך 16:00 אחה"צ, אני נעמד מול במת השורש ומחכה להופעה של להקה שאבא שלי הציעה לי להקשיב לה.
מהכמה תווים הראשונים, ועד התו האחרון, נשארתי עם פה פעור, זאת הפעם הראשונה שמוזיקה גרמה לי להרגיש ככה.
מיד אחרי שההופעה הסתיימה, רצו עשרות אנשים אל דוכן הדיסקים של הפסטיבל, רק כדי לשמוע קריאה כואבת:
"לטאטרן אין דיסקים!"
נשבר לי הלב.
שנה וחצי אחרי ההופעה הזאת, כאשר אני מחפש היכן לשמוע אותם, הם הוציאו את האלבום Shvat.
מאז הוא האלבום האהוב עליי.


תומר פינק

DAVID BOWIE - Ziggy Stardust

זיגי סטארדאסט הוא ללא ספק האלבום הכי חשוב שאי פעם שמעתי במובן זה שההשפעה שלו על הדרך בה אני צורך מוסיקה היתה נקודת מפנה משמעותית ביותר בשבילי ומלווה אותי עד היום. באותה תקופה אני עובד בחברת התקליטים האמריקאית THE END RECORDS וכל היום שלי מלא במוסיקת מטאל באופן מוחלט.. למעשה, אפשר לומר שאני אדם דיי טוטאלי וכמאזין של מוזיקה כבדה לא הרשתי לעצמי להכניס לחיים (ולאוזניים) שום דבר שהוא לא מלווה באגרסיביות וגיטרות קשוחות. בסיבוב רגלי מקרי באחד מסופי השבוע נקלעתי לחנות תקליטים יד שנייה עמוסה בכל טוב במחיר בדיחה.. מדובר על הימים שלפני פריחת התקליטים המחודשת ואפשר היה למצוא הוצאות פצצה במחיר של לא יותר מ $5. אספתי לעצמי כמה תקליטים וחזרתי הביתה להקשיב..
אם תשאלו אותי אז אני חושב ש FIVE YEARS הוא שיר פתיחת אלבום האולטימטיבי.. התופים שמנגנים להם סולו, לתוך הפסנתר והשירה של דיוויד שעד היום, גם מעל 20 שנה אחרי מעבירה בי צמרמורת. האלבום הזה פתח לי אופקים לכל שאר המוסיקה בעולם ומאז ועד היום נשאר אורח קבוע על הפטיפון והשראה עמוקה במוזיקה שאני כותב ללהקה.