24/06/2022
אלבומי היומולדת של סוף יוני ברוך השד

כתב: יותם Defiler

אוקי – אז תשבו. יש לנו הרבה מה לחגוג השבוע. לא כל האלבומים שנחגוג היום הם אחלה. יש כמה מביכים אפילו. אבל יש כמה אלבומים שחייבים להכניס לפנתיאון ודחוף. יש לנו השבוע בלאק סאבאת וטסטאמנט והלמט ונאפלם דת' והאמרפול וראפסודי וסימפוני איקס ואנטומבד ומה לא. יש אפילו שתי נציגויות ישראליות ככה. אקיצר שבו – יש חגיגה אומרים שיש מסיבה או איך שהשיר הזה לא הולך.

אלבומים שחוגגים השבוע 35 שנים:

White Lion – Pride

להקת הגלאם מטאל 'אריה לבן' אולי לא הגיעה להישגים של 'נחש לבן' – אבל היי, ג'יימס למנזו היה שם. נו- אתם יודעים, זה שהחליף כבר פעמיים במגהדת' את דיויד אלפסון. אז האלבום השני הזה של ווייט ליון נקרא פרייד – וזה ממש קשה לחפש דברים עליו בגוגל כי זה חצי מהפעמים יוביל אתכם לאתרים של גזענים לבנים בארה"ב. מסכנים ווייט ליון – רק רצו לנגן קצת גלאם.

Keel – Keel

למרות שזה נראה כאילו יש פה משחק מילים על המילה Kill, זה בתכלס רק שם המשפחה של רון קיל, סולן הלהקה מאז תחילתה והלהקה נקראת על שמו. זה באמת השם שלו. כאילו – לא באמת קוראים לו רון, קוראים לו ריינייה או משהו כזה, אבל זה באמת קיל. הוא לא התקבל לבלאק סאבאת, ככה אם אתם רוצים לדעת. ועדיין – האלבום שנושא את שם הלהקה שנושאת את שמו הוא אחלה אלבום הבי מטאל קלאסי.


אלבומים שחוגגים השבוע 30 שנים:

Black Sabbath – Dehumanizer

אולי לא האלבום הכי טוב של סאבאת עם דיו – אבל וואו איזה אלבום מדהים זה היה. הבי מטאל שהובא לדרגת שלמות. עם ריפים איטיים של דום מטאל ליד מלודיות שקשה למצוא במקומות אחרים, והכול פרי עיטם של האבות הקדמונים של המטאל בעצמם, עם שובם של רוני ג'יימס דיו וויני אפיס להרכב אחרי העדרות ממושכת מדי של עשור – האלבום הזה בהחלט נשמע, מרגיש ונותן בראש כמו סאבאת בת האלמוות האמיתית

Helmet – Meantime

אחד מאלבומי האלטרנטיב מטאל הראשונים ואחד מהמוצלחים בהם, הלמט הוציאו באלבומם השני מוסיקה מהודקת, מגניבה, ורלוונטית לתקופה שלה ועד היום. בדיעבד זה חלק מהתשתית של הגרוב מטאל, שכל כך הרבה להקות ניסו לחקות מבלי לקבל את הסאונד הבלוזי הבלתי-אפשרי להדמייה של פנטרה. עדיין – 'בינתיים' הוא אלבום מעולה שמומלץ לכל חובב היסטוריה של רוק.

Napalm Death – Utopia Banished

אלבומה הרביעי של המלכה האם של הגריינדקור. יש אנשים שחושבים שבאלבום הזה נאפלם דת' קצת איבדו את דרכם אחרי Harmony אשר קדם לו, אבל כל מי שלמד להכיר את נאפלם דת' מאז אותן 30 שנות עשייה הבין שזו להקה בלי באמת חוקים. הם עושים מה שהם רוצים והכול נשמע כנה, מפציץ ופחד אלוהים.


אלבומים שחוגגים השבוע 25 שנים:

Hammerfall – Glory to the Brave

אלבום הבכורה של מי שתהפוך את הפאוור מטאל על הראש ותבהיר לכולם איך עושים את זה, עם כל הכבוד לפאוור הגרמני והפאוור האיטלקי, פנו דרך להאמרפול משוודיה – שהולכת לעשות בית ספר לכולם ולהגיד לכולם "מעכשיו כולם מנגנים את הנוסחה הזו. אה שמעתם אותה כבר? זבש"כם." בתכלס – אפשר להגיד על האמרפול שהם נתקעו על אותה נוסחה עשרים ומשהו שנים ואולי אף יותר – אבל זה עדיין אלבום פצצה של פאוור הסתדורתי מרהיב.

Testament – Demonic

למרות שהאלבום נתפס כאלבום הרקוב ביותר של טסטאמנט, אני חושב שמדובר באלבום גרוב מטאל מעולה. כן, הוא כבד ממש על גבול הדת' מטאל. נכון, הסולואים שלו עייפים אם הם בכלל קיימים, ויחסית ללהקה שהיו להם סולואים פצצה עד כה, זה חסר. אבל השירים עדיין מעולים, הסאונד פסיכי והדינמיקה מדהימה. גם אם מתעלמים מהעובדה שזה ג'ין הוגלן בביקור הראשון שלו בלהקה על התופים, זה עדיין אלבום שעד היום ממש כיף לחזור אליו.

Malevolent Creation – In Cold Blood

מלובולנט קריאיישן מצד שני לא התביישו בהיותם דת' מטאל. אולי בגלל שהם גדלו בבאפלו ולא בפלורידה אז הם לא חוו את המיאוס שהז'אנר גידל בסוף הניינטיז, אבל הם בהחלט המשיכו לתת בראש. לא נותנים להם מספיק קרדיט על זה. 'בדם קר' הוא לא אלבום מדהים, אבל בתכלס זו להקה שמעולם לא הפסיקה לעשות דת' מטאל על אמת. מגיע להם על זה רספקט בדיעבד.

Transport League – Superevil

אלבומה השני של טרנספורט ליג, להקת הדום מטאל השוודית המעולה שדווקא הייתה ממש כיפית וקלילה יחסית לז'אנר (מה שבדיעבד הסתדר לי בתור סטונר מטאל). האלבום שלהם כיפים ונותנים בראש, בהחלט להקה שאני צריך לחזור לשמוע שוב, במיוחד את סופררשע.

Internal Bleeding – The Extinction of Benevolence

אלבומה השני של מי שנחשבת כמייסדת של הסלאם, הז'אנר הברוטאלי והמכאיב של הדת' מטאל שבו הריפים מגיעים במיוחד במהירות איטית ונוראה. יש לאלבום הזה גם את העטיפה בסגנונות שכל להקות הדת' מטאל ניסו לשים לעצמן בניינטיז, של משהו תעשייתי ומנוכר שלא יגרום לאנשים להרתע מהם אוטומטית כמו שהיה בתחילת העשור או לפניו.

Thought Industry – Black Umbrella

הנה ניצול לרעה של מותג. להקת ת'וטס אינדסטרי התחילה בתור להקת מטאל אוונט-גארדי בין פרוג למשהו כמעט ג'אזיסטי. ג'ייסון ניוסטד ממטאליקה המליץ למטאל בלייד להחתים אותם והם הסכימו בשמחה, ועם הזמן – הלהקה פשוט התחילה לסגת מהמטאל ושחררה אלבומי אלטרנטיב פאנק-רוק מוזרים. 'המטריה השחורה' נמצא בהחלט מעבר לקו פרשת המים הזו. רק אם חייבים, בתכלס אפשר לשכוח מהלהקה הזו וזהו.


אלבומים שחוגגים השבוע 20 שנה:

Soulfly – 3

בתכלס אני צריך לכתוב om במקום 3 בתור שם האלבום, כי זה סמל מהודית – אבל ה-HTML יעשה לי את המוות אז אני אשאר עם המספר של האלבום במקום. השיר 9-11-01 הוא בעצם דקה של שקט לזכר קורבנות ה-11 בספטמבר 2001. זה לא פסגת הקריירה המוסיקלית של סולפליי בקיצר.

Firewind – Between Heaven and Hell

אלבום הבכורה של להקת הפאוור מטאל של גאס ג'י. מאד-מאד בוסרי, אבל עדיין הפוטנציאל כבר שם. שימו לב שהעטיפה הרשמית של האלבום, מבחינתו של גאס בעצמו, היא מה שיצאה בריליס שלהם במסאקר רקורדס ולא בהוצאה הרשמית של לוייאת'ן. כנראה פאוור וניאו-קלאסי היו מזוהים כל כך עם עטיפות מעפנות שהלייבל נבהל מעטיפה שכל כך הזכירה את העטיפות המאוחרות של הדת' מטאל.

Halford – Crucible

אלבום הסולו השני של האלפורד, ממש קצת לפני שהוא חזר לפריסט, היה עדיין אלבום הבי מטאל לפנים. האלפורד, כזכור, הלך לרעות בשדות זרים, בעולמות הגראנג' והאלקטרוני, אבל חזר לחיק ההבי מטאל לפרצוף עם הרכב מפלצתי ואלבום ענק. זה בהחלט לא טוב כמו אלבום הקאמבק שלו שנתיים לפני כן – אבל הוא פצצה של אלבום.

Bleeding Through – Portrait of the Goddess

אלבומם השני של בלידינג ת'רו – אלבום שבהחלט בלט בז'אנר המטאלקור – במיוחד כה מוקדם בתחילת הדרך. הוא שילב ריפים של דת' מטאל, אווירה של בלאק סימפוני, וכסאח של להקות הארדקור רבתי. בלידינג ת'רו היו בהחלט אחת הלהקות המעניינות ביותר בז'אנר, וטוב לראות שהם חזרו לתת בראש לפני ארבע שנים. מרטה הקלידנית, סתם כבדרך אגב שתדעו, היא אישתו של פיל דאמל (ויו-לנס, משין-הד לשעבר)

Orange Goblin – Coup De Grace

אלבומה הרביעי של להקת הסטונר מלונדון שנחשב בעיני כמה חבר'ה בתור אחד מהאלבומים הכי טובים בסטונר מטאל בכלל. הידעתם שהלהקה קראה לעצמה אורנג' גובלין כי לכל הלהקות שהם הכי אהבו היה צבע בשם (פינק פלויד, דיפ פרפל, בלו צ'יר, בלאק סאבאת' וכו')? עכשיו אתם יודעים.

Thunderstone – Thunderstone

אלבום הבכורה של להקת הפאוור מטאל הפינית המעולה הזו, שהביא להם חוזה תקליטים בניוקליר בלאסט. הלהקה בהחלט גדלה על איירון מיידן וג'ודאס פריסט (יש גרסאות עם קאברים שלהם כשירי בונוס) אבל גם מי שפשוט אוהב את הפאוור מטאל שלו מקצועי וכיפי, חייב לתת להם שמיעה.

Primordial – Storm before Calm

ענקית המטאל הקלטי מדבלין באלבומה הרביעי ששמר על הרצף המעולה של אלבומי ענק שמערבבים בין בלאק מטאל לפולק ייחודי ומרגש מהחבורה האירית הזו. הרבה מחובבי הז'אנר מסכימים שההגשה של פרימורדיאל באלבום הזה היא הצורה המושלמת לבלאק מטאל בכלל. אני קצת נוטה להסכים.

Majesty – Sword & Sorcery

אולי אחת הלהקות הכי גנריות בפאוור מטאל הגרמני, מאג'סטי עשו הכול כדי להיות כמו Manowar, לטוב ולרע. זה היה האלבום השני שלהם, והראשון שיצא בלייבל גדול – אבל וואו זה אלבום מגוחך. לא בקטע רע, פשוט אין פה שום בשורה – והעובדה שאלבום כזה יצא בשנת 2002 ולא בשנת 1992 היא לא פחות ממצחיקה בדיעבד.

Holy Moses – Disorder of the Order

להקת הת'ראש של סאבינה קלאסן מגרמניה באלבומה השמיני. הלהקה נתנה בראש עם ספיד מטאל משונה ומגניב כבר באייטיז, אבל בניינטיז הם מצאו את הסאונד המכסח שלהם, וסאבינה בעצמה עברה לעשות הרבה יותר גראולים. השיר Blood Bond מוקדש לקריאטור, דסטרקשן וסודום ומתעלם מטאנקארד כאילו כלום, וזה מצחיק כי הם אולי היחידים שלא שינו סגנון מכל אלה.

Geoff Tate – Geoff Tate

אלבום הבכורה של ג'ף טייט מחוץ לקווינסרייך. בואו רק נגיד שלא תפסידו כלום אם לא תשמעו מפה אף לא שיר אחד. אין פה שום דבר לספר עליו לנכדים. באותה תקופה טייט כל כך ניסה לברוח מהתדמית במטאל שזה כמעט היה מגוחך לשמוע אלבום סולו שלו. מה שגם העטיפה מראה את טייט עם שיער ארוך כפי שהיה בתחילת הניינטיז, למרות שעם צאת האלבום הוא כבר שנים היה עם קרחת. זה סתם מצחיק.

Perzonal War – Different but the Same

אלבומה השלישי של פרזונל וואר – ממש לאחר שהם שינו את השם שלהם והחליפו את ה-S ל-Z בגלל עניינים משפטיים. באלבום הזה הם עדיין נשמעו קצת כמו מטאליקה שמנסים לעשות פאוור גרמני, שזה דווקא חמוד – כי זה מזכיר יותר את Rage ממה שהם התכוונו אליו כנראה, וזה אחד מהאלבומים הטובים שלהם. אנחנו עוד נחזור אליהם בהמשך, ולא לטובה.

Terror 2000 – Faster Disaster

אלבומה השני של להקת הת'ראש השוודית טרור 2000, שהייתה מאין סופר-גרופ של צחוקים, ריפים וכסאח מחברי סוילוורק ודארקיין. הם מעולם לא נחשבו יצירת מופת, כי הם בעיקר התעקשו לא לקחת את עצמם יותר מדי ברצינות – אבל לדעתי השירים שלהם מעולים עד היום, והמילים פשוט תענוג.


אלבומים שחוגגים השבוע 15 שנים:

Architects – Ruin

להקת המטאלקור הבריטית הענקית הוציאה את אלבומה השני עם הסולן החדש דאז סם קרטר, אבל התרחקה מהשורשים המטאלקוריים שלה לכיוונים טיפה יותר של הארדקור וסקרימו ופחות הבלאגן של אלבום הבכורה. מצד שני – האלבום אימץ את המלודיות הפופולאריות של הז'אנר והתחיל את הנסיקה הרחק מאלבום הבכורה לסאונד שכיום מזוהה עם הלהקה יותר מכול.

Korpiklaani – Tervaskanto

האלבום הרביעי של קורפיקלאני הפינית בדרכם לפסגה. בשלב זה קורפליקלאני היו פחות או יותר להקת הפולק מטאל המרכזית של תעשיית המטאל כולה, וכל העיניים נישאו אליהם בגלל שהם התרחקו כברת דרך מהפולק הבלאקי של שאר להקות הז'אנר ואימצו בחום את האווירה הכיפית והשובבה של הז'אנר. טרבאסקנטו – למי שלא יודע, זה 'גזע עץ כרות ושמנוני משרף' שזה בעצם הכינוי ל'טרח זקן' בפינית.

King Diamond – Give Me Your Soul… Please

אלבומו האחרון של קינג דאימונד. כן, גם אני חשבתי שעבר קצת פחות זמן, אבל לא – מן המסתבר, עברו חמש עשרה שנים מאז ששמענו אלבום מלא מהמלך. עכשיו הוא חזר לחיקם האהוב של מרסיפול פייט – ומבחינתי זו ברכה שאני לא אעז להלין נגדה, אבל באמת שעברנו כברת דרך מאז ששמענו על עוד אלבום קונספט משוגע. 'תביא לי את נשמתך...בבקשה' לא היה מטורלל כמו הקלאסיקות שלו. או שפשוט התרגלנו.

Candlemass – King of the Grey Islands

האלבום הזה היה צריך להיות אלבום בהפקתו של אנדי סניפ עם מסייה מרקולין הזמר האגדי של הלהקה, לאחר הקאמבק שלהם באלבום הנושא את שם הלהקה ב-2005. אבל מרקולין עזב באמצע וכל הסשנים נגנזו. בסוף נקרא לדגל רוברט לואי האמריקאי, שנתן עבודה מעולה ואני מת על הקול שלו – אז אני הרווחתי. לואי טוען עד היום שהוא הזמר הכי טוב שלקנדלמס היה אי פעם, גם אחרי שהוא עשר שנים כבר לא בלהקה.

Entombed – Serpent Saints (The Ten Amendments)

אלבומה האחרון של אנטומבד לפני הפיצול המבאס וסוף בשורת הדת' השוודי הקלאסי כפי שאנחנו מכירים אותו. האלבום עצמו היה חזרה לסאונד המקורי של הדת' מטאל לאחר ביקורים ארוכים מאד במחוזות הרוקנרול הנסיוני ולאחר המצאת הדת' אנד רול והוא היה הרבה יותר משאר האלבומים של אותו העשור – אבל אין מה לעשות, התהילה כבר עשתה את שלה. זה לא אלבום מדהים.

Symphony X – Paradise Lost

הרבה אנשים מבכים על האלבום הזה של סימפוני איקס בגלל מות ההרמוניות הווקאליות של ראסל, או בגלל שהסאונד שלהם נהיה יותר ויותר כבד, והתרחק יותר ויותר מהניאו-קלאסיקה של אמצע וסוף הניינטיז. אני רק מברך על זה, זהו שינוי מעולה מבחינתי ולדעתי סימפוני איקס פה הם במיטבם, עם שירים כבדים ונותנים בראש לצד בלדות מרגשות ופאוור מטאל סימפוני מושלם.

3 Inches Of Blood – Fire Up the Blades

אלבומה השלישי והמצופה של 3 אינצ'ס אוף בלאד, לאחר שאלבומם הקודם מ-2004 יצא בלייבל הענקים רודראנר רקורדס. בעקבות ההצלחה הממש מפתיעה של האלבום הקודם, החליטו המנהלים ברודראנר לשדך להם את ג'ואי ג'ורדיסון ז"ל, אז עדיין בסליפנוט, בתור מפיק, והשירים נכתבו ביחד איתו בחדרי החזרות. לא טוב כמו קודמו אבל עדיין מהווה נקודת אמצע מגניבה ומוזרה בין פאוור מטאל אפי לבין מטאלקור.

Sickening Horror – When Landscapes Bled Backwards

'כאשר נופים דיממו אחורנית' הוא אלבום הבכורה של להקת הדת' מטאל הטכנית מיוון. השם שלהם ריחף הרבה בסצינת הדת' מטאל הכבד יותר מזה הרבה זמן – ובתכלס לא חשבתי שהם מיוון כי הם נשמעים כל להקת דת' מטאל אמריקאית מכסחת אחרת. כל האלבומים של סיקנינג הורור טובים, אבל לשמוע אותם בתחילת הדרך עם הפקה חריפה של ההתחלה זה עדיין חוויה אחרת.


אלבומים שחוגגים השבוע 10 שנים:

Gojira – L'enfant Sauvage

האלבום שבא לקצור את התהילה המתבקשת. גוג'ירה הפכה עם לאפנט סאבאז' ללהקת ענק. הם היו גדולים מאד כבר באלבום הקודם שלהם, The Way of All Flesh, אבל פה הם הפכו להיות באמת טיטאנים של מטאל מודרני ולעצב מחדש את עולם המטאל לפי דרכם. למרות שלא מדובר באלבום הכי טוב שלהם לדעתי, בלי ספק האלבום הזה הוא אנדרטה ענקית למטאל המודרני על כל הדברים הטובים בו.

Luca Turilli's Rhapsody – Ascending to Infinity

לא הבנתי למה הפיצול המיותר של ראפסודי אוף פייר בכלל התרחש. לוקה ואלכס כנראה התקשו לעבוד ביחד והחליטו שמשום מה יהיה רעיון יותר לפצל את ההרכב לשני מותגים שונים כדי שכל אחד ימשיך לכתוב מוסיקה לבד אבל תהיה לו הלגיטימציה לנגן את החומר המקורי גם כן. להרכב הזה יצאו שני אלבומים, ואז לוקה טורילי אמר שנמאס לו פחות או יותר.

Cripper – Antagonist

אחת מלהקות הת'ראש-דת' הגרמניות המגניבות של העשור הקודם, קריפר מגרמניה נתנו בראש והוציאו חמישה אלבומים. זה השלישי ביניהם שנחשב הטוב במכולם. לא מדובר ביצירת מופת – אבל אחלה של אלבום ומומלץ לעקוב אחרי להקת ההמשך של הזמרת בריטה גרוץ, בלהקתה החדשה Hiraes

Perzonal War – Captive Breeding

אלבום ששייך לאמצע הדרך המוזרה של פרזונל וואר – להקת הפאוור-ת'ראש שהייתה אמורה להיות ה-Iced Earth הגרמנית, אבל בסוף הייתה מאין Rage סוג ב'. היו להם אלבומים יותר טובים, והאהבה הגוברת שלהם לגרוב מטאל ומטאלקור בעיקר גרמה להם להישמע זקנים יותר ממה שהם באמת. לא מדובר בלהקה גרועה – אבל זה לא אלבום מייצג.


אלבומים שחוגגים השבוע 5 שנים:

Municipal Waste – Slime and Punishment

למרות שיצא להם אלבום חדש ממש עכשיו, מוניספל ווייסט, האחראים הבלעדיים לתחייתו הארורה של הקרוסובר, הוציאו אלבום מגניב לגמרי גם לפני חמש שנים בדיוק. סליים אנד פנישמנט היה אלבום טוב כמיטב יכולתם של הליצנים מריצ'מונד וירג'יניה, אפילו מעט יותר מחוכם מהאלבומים הקודמים שלהם. מגמה שממשיכה גם עם האלבום החדש.

Dying Fetus – Wrong One to F*ck with

כן, חגגנו להם את ריין סופרים ממש שבוע שעבר, אבל אלבומה האחרון של קניבל קורפס, "האחד הלא נכון להתעסק איתו" – שזה נשמע הרבה פחות גס בעברית, יצא גם הוא לפני חמש שנים. סטטיסטית, זה אומר שדיינג פטוס צריכים להוציא אלבום חדש שבוע הבא או משהו כזה. בחזרה לתקופה הגורית שלהם, אבל עדיין נשענים המון על שירי מחאה ושנאה לחברה הקיימת. דת' גריינד במיטבו.

Goatwhore – Vengeful Ascension

אלבומה האחרון עד כה של להקת הבלאק-דת' מטאל מניו אורלינס חותם קריירה של עשרים שנה. הם לא באמת התפרקו – כנראה פשוט נגמר להם המיץ. בטח נשמע מהם עוד בהמשך. גוטהור איננה באמת הלהקה האהובה על אף אחד, אבל מי שרוצה מטאל מכסח שנותן בראש, הם אחלה של להקה להאזין לה, וזה אלבום מייצג ומתאים, גם אם הוא לא הכי טוב שלהם.

Broken Hope – Mutilated and Assimilated

אלבומה האחרון של להקת הברוטאל דת' מטאל הקלאסית משיקאגו, שמעולם לא באמת הייתה טובה, אבל עשתה המון דברים לראשונה – כמו להקליט אלבום באופן דיגיטלי ולא אנאלוגי, או העיפה את המתופף שלהם לאחר שהוא רימה מעריצים בדואר ולא שלח סחורה תמורת כסף שהוא קיבל בשם הלהקה. רייאן שטאנק, אנחנו נזכור אותך לעד בתור סקאמר.

Desultory – Through Aching Aeons

להקת הדת' אנד רול הזו התחילה כלהקת דת' שבדי פר אקסלנס אבל אחרי שהם טעמו את טעמה המר שת התעשייה (וזה עם דיל ממטאל בלייד) הם התפרקו באמצע הניינטיז. הם החליטו לחזור בתחילת העשור הקודם, אבל האלבום הזה הוקלט שנתיים לפני שיצא. הלהקה התפרקה, כנראה סופית. קצת לאחר מכן.

The Fading – A Moment of Insight

הבשורה האחרונה (עד כה) מנסיכת הדת' מטאל המלודי הישראלית – בדואט מרגש עם אנקי ואן גיירסבגן, הזמרת המהוללת מ-The Gathering. בגרסת האלבום יוחאי דוידוף הוא זה ששר את הליינים האלה וכעת הכבוד שייך לאחת מהזמרות המרגשות ביותר במטאל. בקרוב חומר חדש, כולי תקווה!

Soul Enema – Of Clans and Clones and Clowns

האלבום השני של להקת הפרוג מטאל הישראלית אשר הרחיק למקומות ביזאריים והביא שלל אורחי ענק מהארץ (נועה גרומן בשירה הראשית, יוסי סאסי מתארח עם בוזוגיטרה ועוד רבים וטובים) אבל קצת נשכח, לא מעט כי האלבום ארוך ממש, שלא לומר שהוא לא נועד לכל אוזן.