תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
DPS
DPS
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: ראיונות ::

29/04/2021
ראיון עם John Haughm (Agalloch והרכבי סולו)
כתב: ישי שוורץ

בואו נתחיל מהסוף: John הוא הסולן/גיטריסט והמקים וכותב החומר של Agalloch, בעקבות הצהרה מטופשת בפייסבוק לפני מספר שנים הוא הואשם בהיותו אנטישמי, מצא את הקריירה שלו מתרסקת, את ההרכב בו ניגן לאחר פירוק Agalloch מתפזר, את עיתונות המטאל דוחה אותו ואת הסצנה מוקיעה אותו מתוכה.

אז John הוא לא נאצי, ואפילו לא אנטישמי, ולסיום אומר שאני מכיר אותו לעומק 20 שנה, כמה לעומק? הוא היה בארוחת שישי אצל ההורים שלי, כזה לעומק, עכשיו בואו נצלול איתו לתוך הצד שלו בסיפור, צד שמעולם לא נשמע במדיה וכעת מוצג לראשונה ודווקא במגזין ישראלי.

האלבום הראשון שלך (עם Agalloch) יצא ב 1999 ונקרא Pale Folklore, יותר מ 20 שנה אחורה, גם הלהקה וגם הלייבל שהחתים אותה דאז The End Records היו בתחילת דרכם, זה היה אלבום בכורה מרשים מאד, אלמנים של היצירה המוקדמת של Ulver עם תקופת אמצע הניינטיז של Katatonia מצאו דרכם לחומר, אני זוכר שהתגובות היו מצויינות אבל לקח בערך שנה לדברים להתחיל לעלות על הגל, כשאתה חוזר בזמן לאלבום ההוא, מה אתה מרגיש?


ההפקה שונה מאד מרוב אלבומי המטאל, המיקס של הצלילים הקרים והחמים התערבב נפלא, אני זוכר שטסתי לפינלנד לאחר שהוא עבר מיקס ומאסטרינג והשמעתי אותו לכמה חברים, כאלו עם טעם יותר מסורתי והם טענו שזה ממוסחר ו Wimpy לעומת החומרים ששחררנו בדמו, כריס מלהקת Dawnbringer עשה את ההקלטה לשיר Hallways Of Enchanted Ebony והוא היה מאד נגד השימוש שלנו בפריטות גיטרה רגילות על הקטעים הכבדים, אז כן האלבום הזה טלטל כמה דעות וקבעונות ולקח זמן לאנשים לעכל אותו ולהבין, יש שם כמה מקומות שבמבט לאחור הייתי שמח אם היינו מנסים רעיונות אחרים ונוספים, דוגמה טובה היא בשיר She Painted Fire Across The Skyline, אני זוכר היטב שבערב לפני ההקלטה החלטתי שאני רוצה שירה בצורה מסויימת בחלק ממנו אז כתבתי טקסט והבאתי את זה לאולפן למחרת, זה הוקלט בטייק אחד, כמעט אימפרוביזציה, במבט לאחור הייתי מנסה עוד כמה טייקים אבל כמו שאתה יודע כל הדברים האלו הם שיעור שנלמד ומוביל למחשבה בוגרת ומפוקסת יותר בפעם הבאה אצל אמנים שמקליטים.

מה היו ההשפעות העיקריות עליך כנער לקחת גיטרה ולהתחיל לנגן ולכתוב מוזיקה? הלהקות או האמנים הראשונים שבאמת תפסו אותך?

הייתי אומר Slayer ו Voivod, במיוחד האלבום Hell Awaits של Slayer היה בשבילי מיוחד, הוא פתח לי את השער למטאל קיצוני יותר, לגבי Voivod אני חושב ש Dimension Hatross ו Nothingface היו כל כך מקוריים בעיני ויצרו אצלי הרבה ענין וסקרנות למוזיקה שאינה בהכרח רוק או מטאל, כמו פוסט פאנק ומוזיקה נסיונית, ולהקות כמו Coil או Laibach ו Dead Can Dance וכל אלו, הכלי הראשון עליו ניגנתי היה תופים, אבל רציתי לכתוב שירים אז אספתי גיטרה והתחלתי ללמד את עצמי לאט לאט, הקטעים הראשונים היו מאד בסיסיים כמובן ולאט לאט זה התפתח, ואז גיליתי את Rush שהיו השפעה עצומה עלי ואני יכול לומר שהביאו אותי לרמה אחרת לחלוטין כאמן וכותב מוזיקה.




בשנת 2000 ניגנת תופים באלבום השני של Sculptured, האלבום היה הרבה יותר מושפע מפרוג מאשר אלבום הבכורה שהיה Doom/Death, איך הגעת לתופף שם ואיך התמודדת עם החומר עצמו?

האחריות שלי היתה לתופף, התאמנו על Pale Folklore ועל האלבום של Sculptured ביחד, זה היה אלבום מאד מהנה לעשות "מהצד", המתופף הקודם שלהם פרש אז דון (אנדרסון, שמנגן בשני ההרכבים) הציע לי לתופף, הסכמתי, ניצלתי את ההזדמנות להוציא החוצה הרבה השפעות של ניל פרט ו Rush באלבום הזה, הקלטתי את התופים וטסתי ל 4 שבועות לפינלנד וכשחזרתי האלבום היה גמור.

כש The Mantle יצא הדברים כבר הפכו להרבה יותר גדולים, ההייפ היה חזק מאד, גם המכירות, אני זוכר שהפצתי את האלבום בישראל אז ומכרתי ממנו באזור ה 600-650 עותקים שזה המון למדינה כזו ללהקה כמו Agalloch, זה פי 4 מהמכירות שהיו לכם כאן מאלבום הבכורה, בעיני אישית זה האלבום הטוב ביותר שהוצאתם, האלבום שעשה את השינוי והביא אתכם למקום אחר, גם מבחינת הסאונד הברור והנעים והשימוש בגיטרות אקוסטיות, גם באירופה האלבום נמכר לחברה גרמנית גדולה ויצא בהדפסה אירופאית, דבר שהגביר עוד יותר את הבאז, במבט לאחור אני חושב ש And The Great Cold Death Of The Earth היה שיר מפתח חשוב מאד שעשה מיני מהפכה בז`אנר הפוסט מטאל, עוד ועוד להקות הרגישו נוח להתנסות בכיוונים האלו, זה יצר גל של להקות שניסו ללכת על הכיוון הזה, דעתך?

זה היה זמן מצויין כי הצלחנו לנער קצת את הסטטוס קוו לגבי מה "נכון" במטאל, ההשפעה של Ulver אכן היתה שם, אבל היו אמנים אחרים מחוץ לסגנון שהשפיעו עלי אז, כולנו הקשבנו אז הרבה מאד לניאו פולק פוסט רוק ומוזיקה נסיונית וזה בלי ספק השפיע, הרגשנו שהנגיעות מההרכבים האלו יכולות להיות צבע שמשתלב יפה במטאל שאנחנו יוצרים, אז פשוט כתבנו מה שרצינו בלי לשים פס על מה אנשים יחשבו או יגידו עלינו, תראה את התמונות שלנו מאז, בהחלט לא מטאליות לפי הספר, רציתי שהאלבום יראה יותר כמו הוצאה שבאה מלייבלים כמו Mute או 4AD ועל ידי כך המשכנו לקבל הכרה כלהקה מיוחדת, אני עיצבתי את העטיפה, דרך אגב האלבום הזה לא קיבל ביקורות טובות בהתחלה והיו כמה ממש גרועות אבל די מהר הבינו אותו והכיוון השתנה ובמרוצת השנים כן אני מסכים שזה אלבום ששינה לא מעט בתת סגנון הזה.

לקח לכם 4 שנים לשחרר אחר כך את Ashes Against The Grain, זה המון זמן, לא עשיתם כמעט סיבובי הופעות עם The Mantle אז למה כל כך הרבה זמן?

זו היתה תקופה מוזרה ורעה בקריירה שלנו, אני התחלתי עבודה חדשה ועברתי דירה פעמיים, דון עבר גם גירושין ובנוסף אביו נפטר, וחבר טוב שלו התאבד, בתקופה הזו התחלנו לנגן Live יותר ועשינו כמה סיבובי הופעות וזה גרם לנו לשחרר כמה מיני אלבומים מיוחדים במהדורות מוגבלות, בנקודה מסויימת הלייבל התחיל ללחוץ, הם רצו אלבום שיעמוד עם ההוצאות החדשות של Katatonia, Opeth ו Dissection, ולשם ההפקה הלכה, היא היתה יותר קומוניקטיבית.

האלבום עצמו המשיך את הקו של The Mantle בהפקה טובה יותר הפעם ואף זכה להצלחה גדולה יותר, החומר היה מעט פשוט יותר אבל קצת יותר מטאלי

התחלנו לנגן יותר מופעים בשנים האלו וזה עיצב את הכיוון של האלבום, היינו קצת מאוכזבים שנאלצנו לוותר על כל מיני אלמנטים בהופעה כשניגנו חומר משני האלבומים הראשונים אז כשהתחלנו לכתוב את האלבום הזה מה שישב לנו בראש זו ההופעה החיה והיכולת לתת שחזור מדוייק על הבמה, פחות שכבות, עדיין יש שירים כמו Fire Above Ice Below שלא היינו יכולים לנגן בהופעה, גם את Not Unlike The Waves חלק מחברי ההרכב לא רצו לנגן לייב, אני דוקא נהנתי לבצע אותו אבל בסוף זה ירד מהסט ליסט, לאכזבתם של המון מעריצים שהמשיכו לבקש אותו לילה אחר לילה.

מי זה Christoph Florian Rehse?

חבר של דון מגרמניה שהתאבד, אישית לא להכרתי אותו.

זה היה גם הזמן לוידיאו קליפ הראשון שלכם Not Unlike The Waves, אתה רואה את Agalloch כלהקה ויזואלית לקליפים או שזה פוגם בדמיון לדעתך?

לגבי הקליפ הספציפי הזה זו היתה לדעתי עבודה לא טובה שלא ייצגה את השיר, הבימאי והעורך היו ללא מושג כלל ופשוט ניסו לייצר משהו אופנתי עם עריכה מהירה של פריימים עבור משהו שהיה אמור להיות הרבה הרבה יותר אווירתי וקולנועי, דווקא העוזרי בימאי הבינו והצליחו לצלם קטעים יפים שלצערי לא נכנסו לקליפ, כל החוויה הזו היתה מבאסת לנו ודיכאה רצון לעשות עוד כאלו, כך לפחות אני מרגיש.

זה היה אלבום שהכניס הרבה אנשים לעניין של הלהקה, הוא היה קצת קל יותר לעיכול, הוא גם קיבע את התג של הפוסט מטאל/פוסט בלאק מטאל ואתכם, ושוב יצר גל של להקות מושפעות עד מעתיקות, דבר די מחמיא ללהקה שבקושי ניגנה הופעות חיות

בכנות אני כתבתי את המוזיקה בהרגשה הרבה יותר אורגנית ולכן הייתי קצת מאוכזב מההפקה הנקייה הזו, זה סטרילי מדי בעיני, זה הלם את השירים אבל בכנות במשך שנים לא אהבתי את האלבום ולא היה אכפת לי אם הוא נחשב אלבום משפיע, לא חושב שניסינו לכתוב אלבום פוסט מטאל, כתבנו את מה שהרגיש טבעי ונכון וצרף לזה תחושת ענן שחור שהרגשנו בחיינו בתקופה ההיא וכך האלבום נוצר.

האלבום Marrow Of The Spirit סימן את המעבר שלכם מ The End Records ל Profund Lore, מדוע החלפתם לייבל? זה היה האלבום הראשון עם Aesop על התופים

החוזה עם The End Records היה ל 3 אלבומים והוא הסתיים ורצינו לנסות משהו אחר, הם בתקופה הזו הלכו לכיוונים מוזיקלים שפחות הלכו יחד עם מה שאנחנו מייצגים ומנגנים, זה פחות התאים, אני מעריך מאד את מה שהם עשו עבורינו בשלושת האלבומים הראשונים ואמרתי זאת לאנדראס (בעל החברה) לא פעם, רצינו פשוט יותר שליטה ובעלות על החומרים וכשהחוזה הסתיים ניסינו כיוון אחר.




מעט לאחר מכן ניגנתם הופעה ארוכה ובלתי נשכחת בתל אביב, זה היה מיוחד גם לי כמפיק המופע וחבר ותיק שלכם, גם לכם וגם לקהל שקיבל מופע ארוך ומורכב, יש לי המון זכרונות מהשהות שלכם בארץ, הארוחת יום שישי אצל ההורים שלי, ההליכה שלנו לאיזה פאב מטאל וזה ש"הפכנו" אותו מוזיקלית לפאב של רוק גותי.., מה הזיכרונות שלך?

עיקר הזיכרונות שלי מישראל הם האוכל, המפגשים האישיים עם אנשים שהיו מאד ברצינות בעניין שלנו, אספנים, ללכת לחוף מהמלון בכל בוקר, הארוחה הנפלאה שבושלה מעולה בבית של ההורים שלך, היום בו חבר של יעקב לקח אותי לירושלים, זה היה שבוע מדהים בעיני, ממש, גם המופע היה מעולה, הוא היה 3 שעות מופע עם הפסקה באמצע, ניגנו כל שיר שלנו שיכלנו... אני זוכר שאיבדתי כמה "חברים" שכעסו על זה שטסנו לשבוע לישראל להנות ולהופיע, היתה להם בעיה עם זה, אבל מבחינתי הרווחתי פעמיים: גם היה לי שבוע נהדר בישראל וגם העפתי מהחיים שלי קצת זבל... (צוחק)

ב 2014 יצא האלבום The Serpent and The Sphere שהיה האלבום האחרון שלכם, בתקופה ההיא הייתם אהובים על ידי המון קהל שאינו מתחום המטאל, מצד אחד היה לכם המון קהל של שוגייז ופרוג ופוסט רוק ומצד שני המשכם לקבל כבוד ואהדה מקהל הבלאק מטאל והאנדרגראונד

אני אוהב את האלבום הזה, הוא קיבל ביקורות מצוינות למרות שהתגובות מהמעריצים היו מעורבות, קצת קרות בהשוואה לאלבומים הקודמים שלנו, אני עדיין חושב שזה אלבום חזק שמשקף את מה שהיינו אז, אבל אני זוכר שהיינו מופיעים וכשהייתי מכריז על שיר מהאלבום הזה היתה פחות התלהבות בקהל, אני לא יודע למה הוא נחשב בעיני חלק מהקהל שלנו לאלבום הכי פחות טוב, אני מתגעגע לנגן את Plateau Of The Ages, השיר הזה ובמיוחד הסיום שלו היה פינאלה נהדר, רוחני ממש, זה היה ההיילייט של הערב מבחינתי אחרי שעתיים של הופעה.

באותה שנה שחררת אלבום עם Art Of The Black Blood, זה קודם באופן מאד נישתי, זו היתה הכוונה? הרגשתי תמיד שבנקודה מסויימת רצית להתרחק קצת מקהל המטאל ולהתעמק במוזיקה אוונגרדית ואקספרמנטלית יותר, גם בבחירת הלייבלים ולא רק במוזיקה עצמה, יכלתם לחתום בלייבלים ענקיים כמו Century Media והעדפתם ללכת עם Profund Lore לצורך הדוגמא

מבחינתי Art Of The Black Blood היה קולקטיב בו הייתי מעורב הלוך וחזור מ 2007, ניגנתי בדמו ובאלבום הראשון וגם כתבתי מילים בהמשך ועזרתי בעיצוב, אני לא הדמות העיקרית שם אבל הייתי בהחלט מעורב, הייתי שמח אם הם ישחררו עוד אלבום אבל זה פרוייקט כל כך מוזר ואזוטרי שאני לא יודע אם הם יעשו עוד אלבום ואם לייבל כלשהוא יילך על זה, הפסדתי על האלבום ההוא כסף למעשה, זה מוזר כי כשאנשים שומעים את זה הם אוהבים את האלבום, אבל הוא לא יצר הייפ כלל ואני מאמין שזה דבר מאד חשוב כיום אם אתה רוצנה למכור תקליטים.

זמן קצר לאחר מכן Agalloch התפרקה, לפי זכרוני זה היה על רקע חוסר רצון של האחרים להופיע בזמן שאתה רצית לדחוף את הלהקה קדימה?

זה היה הרבה מעבר לכך, הגענו לנקודה בה כל אחד מאיתנו עשה גם דברים מחוץ ללהקה ואני לא הייתי באותו ראש עם דון וג`ייסון כבר, אסופ המתופף היה פחות או יותר בעולם משלו, ניגן עם כל מיני להקות, היו לנו חילוקי דעות מוזיקלים שאתה יכול לשמוע די בבירור כשאתה מקשיב ל Pillorian (הלהקה אותה הקים ג`ון לאחר הפירוק) ומקשיב ל Khorada (הלהקה של שאחר חברי ההרכב לאחר הפירוק) , לא שאחד מהם אלבום רע, אני חושב שהאלבום שלהם מכיל קטעים ממש יפים, אבל ההבדל המוזיקלי ברור, כמובן שרציתי להופיע הרבה יותר, להסתובב איתם בעולם ושהלהקה תתקבל כהרכב מופיע לגיטימי בפסטיבלים ובכל התעשייה, הגענו לצומת דרכים בה הרגשתי די אומלל ותקוע בסיטואציה בעיתית ומורכבת, והגעתי לנקודת יאוש חזקה כשדון וג`ייסון אמרו לי שבשנה הקרובה הם לא רוצים לנגן הופעות, הברזל היה חם ואנחנו קיבלנו הצעה אחר הצעה להופיע, פסטיבלים ומדינות בהן לא ניגנו מעולם, אבל אתה יודע מה העניין? אם הייתי כה אומלל הדבר שהייתי צריך לעשות זה פשוט לפרוש, להתחיל משנהו חדש ולתת להם להמשיך את Agalloch בדרך שהם רוצים, יתכן שהייתי יכול להיות מוחלף במישהו עם רמת כשרון דומה, כמו למשל אוסטין מ Panopticon, והלהקה יכלה להמשיך הלאה כמו שקורה בהרבה להקות, בכנות רוב המעריצים היו זורמים עם השינוי כל עוד הלהקה היתה ממשיכה בקו דומה, אני מודה בזה, אבל הלהקה הזו היתה הבייבי שלי ואני התחלתי אותה כפרוייקט של אדם אחד אז הרגשתי צורך לקחת אותה חזרה, מצד שני: נכון שזה התחיל כך אבל זה צמח וגדל למשהו גדול יותר מכל אחד מאיתנו וגם בזה צריך וראוי להודות, אני מבין את זה כרגע במחשבה לאחור ואחרי שהעניין התקרר אבל זה לא אומר שאני רוצה לחזור אחורה ולהיות שם שוב, דון צלצל אלי ב 2019 לדבר על אפשרות לאיחוד אבל אמרתי לו שאין לזה מקום בחיי כרגע, ואני לא מעוניין לפתוח שוב את תיבת הפנדורה הזו אבל אם דון והאחרים ירצו להתחיל מחדש את Agalloch עם סולן/גיטריסט אחר יש להם את ברכתי לחלוטין, הם יכולים להשתמש בשם, בלוגו, או לעשות לוגו אחר, בשמחה, אני שמח ומאושר עם התקופה בלהקה בה אני הייתי וגאה במה שהשגנו ובנקודה זו בחיי הייתי שמח להמשיך קדימה.

כשאתה מסתכל על כל התופעה של הפוסט מטאל, כל הסצנה הזו, להקות כמו Alcest, Tribulation וכיו"ב, אתה גאה? מתוסכל? או שלא אכפת לך? אתה הרי מסכים איתי שהיה לכם פוטנציאל להיות הרכב ענק אם הייתם ממשיכים

היינו כבר די גדולים בתקופה שהתפרקנו, הגענו למעמד של מעין אגדה בתחום, קאלט, מעמד של הרכב עם קהל מאד אדוק, דבר שמבחינתי שווה הרבה יותר מכמות מכירות נניח, אני לא חושב כמעט על הסצנה הזו ואין לי מחשבות מיוחדות לגבי זה, אני אוהב את Alcest וחושב שהם ימשיכו להצליח, גם Tribulation נהדרים כי הם משלבים את הרוק הגותי של שנות ה 80 עם מה שהם עושים, כמו מיקס של Christian Death עם Mayhem, וזה נשמע אצלם טבעי ואמין, אני אוהב להקות שמתפתחות וזזות, קטגוריות לא מעניינות אותי.

לאחר הפירוק התחלת לעבוד על פרוייקטים, שחררת אלבום סולו עם Mathias Grassow ואחד נוסף עם Daniel Menche וכמה מיני אלבומים, כולם היו די אפלים ונסיוניים ופחות בסגנון בו נודעת קודם לכן, מה גרם לך ללכת בכיוון הזה יחד עם אמנים אחרים ולחלוק איתם את היצירה והאם הרגשת שהמטאל נתן לך את כל מה שיכלת לקחת ממנו עד אז?

רציתי לחקור ולצלול בתוך הסגנון הזה, לגלות ולחוות דברים וחיבורים חדשים ומעניינים, תמיד היה לי טעם רחב במוזיקה והרגשתי שלהיות מחוייב לסגנון אחד זה מגביל בהרבה מקרים, גם ב Agalloch היו לנו הרבה השפעות מחוץ לעולם המטאל, ואני רציתי להעמיק את המגמה הזו, זה היה נחמד לשלב את שני העולמות אבל בכנות הרגשתי קצת שובע ממה שהמטאלי כל לתת לי, הרגשתי את זה יותר חזק אחרי Pillorian, מרגיש לי שקיבלתי מהמטאל כמעט כל מה שהוא יכול לתת לי ואני אלך ואטייל באזורים מוזיקלים שונים בעתיד ואף אתרחק ממנו, לא בכוונה אלא כהליך טבעי, זה לא אומר שאני לא אוהב מטאל או שאני מרגיש זקן מדי או אליטיסט מדי, ממש לא, אני אמשיך להקשיב למטאל שגדלתי עליו ושאני אוהב עד ליום מותי, זה ברור, פשוט העניין שלי בלהקות חדשות נעלם והתשוקה שלי ליצור משהו שהוא מטאל במהותו ירדה גם, מה שאני יוצר כרגע ממלא אותי ביותר ממאה אחוז, אני לחלוטין בתוך זה וזה הדבר הכי טוב ואמין שאמן וקהל יכולים לקבל בעיני.



האלבום הראשון של Pillorian יצא ב 2017, הוא היה חזרה לתקופה היותר מטאלית שלך, אהבתי אותו מאד, איך היה הפידבק? אני זוכר שסיפרת לי שהאלבום השני אמור היה להיות יותר כבד, כמעט Death Metal

אני מאד גאה באלבום הזה, זו הלהקה הראשונה בחיי שקמה כלהקה מלאה, אחרי הפירוק של Agalloch התחלתי לנגן יותר באינטנסיביות עם סטפן וטרבור ושייפנו את השירים למשהו אפל יותר ועמוק, A Stygian Pyre היה בהתחלה, גם Dark Is The River , היו שם קטעים שייעדתי לשלב באלבום הסולו השני שלי אבל הכנסתי אותם לשם, היינו מלאי רעיונות,, דרייב ואמביציה ופשוט כתבנו וכתבנו וכתבנו ועשינו חזרות 4 פעמים בשבוע, אז האלבום נכתב די מהר, עשינו דמואים ועוד דמואים, התנסנו לא מעט, ניסיתי שילובים שונים ושינויים שונים עד שהגענו לנקודה שזה מה שאנחנו רוצים, לצערי זה קצת טבע בתוך הפירוק של Agalloch אז התגובה לאלבום היתה די פושרת ופחות ממה שציפיתי, היו כאלו שכתבו גם שזה האלבום הכי טוב שיצרתי מאז Marrow Of The Spirit, אני חושב שהאלבום הגיע ליותר אנשים דוקא בשנים האחרונות וחבל שהאלבום השני לעולם לא ייצא, זה היה אמור להיות מצויין, מצויין כמו Storm Of The Light's Bane, ממש כך, השירים קיימים כדמו אצלי, כוללים באמת ריפים שהמילה הנכונה להגדיר אותם הם Sinister (לא הלהקה, האווירה) וטקסטים הכי מלאיה שנאה שיצא לי לכתוב אי פעם, גם העטיפה מוכנה, תכננו להקליט בקיץ 2019, קרה מה שקרה ואנרגיה שלילית דפקה את כל העניין, הציטוט המטופש שלי בפייסבוק היה המסמר האחרון כי הם פשוט התעייפו מזה שאני לא מסוגל לסתום את הפה שלי ומזה שאני מלא ביצרים ורגשות ממה שקרה ב Agalloch, אני חושב שזה בלתי נמנע שהיינו מתפרקים אחרי האלבום השני בכל מקרה.

בשנים ההן הופעת המון הופעות קטנות ואינטימיות בהן רק אתה על הבמה או עם נגן נוסף בלבד, איך ההרגשה בהשוואה למופע המטאל/רוק הסטנדרטי שהכרת כל חייך?

החוויה על הבמה מאד קשורה לחומר שאני מבצע, עם Agalloch הרגשתי יותר ויותר נבוך לעלות על הבמה והתחלתי להביע את זה מול החברים, אני זוכר שהיינו צריכים לנגן אחרי Darkspace ברומניה וזו היתה אחת הפעמים היחידות בהן הרגשתי חשש לעלות אחרי להקה אחרת, הם נתנו הופעה כל כך מיוחדת וכוחנית שהרגשתי שהקהל עבר חוויה שקשה מאד להוציא אותו ממנה, אני זוכר שהסתובבתי בזמן ההופעה שלהם ואמרתי לעצמי "אנחנו חייבים לעלות אחריהם? פאק..." הרגשתי ש Agalloch נשמעת ונראת כמו להקת תיכון שעושה קאברים ל Van Halen בהשוואה אליהם, שנאתי כל רגע בהופעה הזו.

עם Pillorian זהה היה קטן יותר אבל מלא באנרגיה תמיד, אבל בתקופה הזו 5אני מרגיש נוח מאד בבמות הקטנות בפורמט האינטימי יותר, במועדונים קטנים או תיאטרון קטן, הייתי שמח לנגן בגלריה ולהוסיף וידיאו ארט למשל, כמובן שפסטיבל גדול כמו נניח Roadburn תמיד יהיה מקום שאתרגש ואשמח לנגן בו אבל כעניין כולל אני מאד מחובר לבמות הקטנות, בלי להקה, לפני כמה ימים מישהו שאל אותי אם יש לי להקה כיום ועניתי "לא" ופתאום הרגשתי שאני ממש שמח לענות את התשובה הזו.

זה ברור שאתה כאן בשביל האמנות, יכלת בקלות לצאת לסיבוב במות קטנות כשהתוכן יהיה Best Of Agalloch ולעשות הרבה כסף מהעניין, במקום זה הופעת עם חומרים שלרוב הקהל לא היו מוכרים

אחד הדברים שאני גאה בהם הוא ש Pillorian לא ניגנו מעולם שיר של Agalloch, הפרומוטרים רצו שנעשה את זה אבל סירבנו, סירבנו אפילו לפסטיבלים גדולים שהציעו לנו שעות מעולות להופעה בתנאי שחצי מהסט יהיה שירים של Agalloch ופשוט ויתרנו על זה, העדפנו לנגן בבמה קטנה חומר שלנו, היו על זה ריבים בלהקה אני לא אשקר, אני זוכר שיחה קשה על זה עם טרבור ב 2019, הוא רצה שנתחיל לנגן גם שירים של Agalloch, אני סירבתי, זה הגביר את המתח.

בוא נדבר על הפיל שבחדר שבשבילי הוא פשוט סערה בכוס תה, בשנת 2019 הותקפת מילולית ע"י שאחר חברי Agalloch + כל קהילת המטאל + חברי Pillorian וכמעט ע"י כל העולם ואשתו אחרי פוסט שלך בפייסבוק בו קראת ל Facebook בשם Judenbook, כתוצאה חברי הלהקה שלך דאז Pillorian עזבו מייד את הלהקה, ועיתונות המטאל קראה לך גזען, אנטישמי, ובמקרים מסויימים אפילו תומך נאציזם, זה היה אחרי ש Bruno Ganz נפטר ואתה כתבת meme שאתה מצפה לכזה על פירוק Agalloch אבל הסרטון פארודיה על Morbid Angel היה המצחיק ביותר (לקורא: Bruno Ganz שיחק את תפקיד היטלר בסרט "הנפילה" והקטע בו היטלר צורח ומראה לקצינים את מפת אירופה הפך לפארודיה בה "השתילו" כיתובים באנגלית בעשרות נושאים ברחבי יו טיוב, "היטלר צועק על בעיות החניה" "היטלר מאוכזב ממדונה" "היטלר לא אהב את השיר של..." "היטלר על האלבום החדש של מורביד אנג`ל" "היטלר על החמסין והזיעה" וכיו"ב), העלת את הפוסט ובאותו יום פייסבוק מחק אוטומטית המון פוסטים על Bruno Ganz, למה? כי האולגריתם שלו עושה דברים כאלו וכל מי שעובד עם פייסבוק מכיר את זה, בכל אופן את הפוסט שלך הוא השאיר ורשמת שם שאתה מופתע ש Judenbook לא מחק גם את הפוסט שלך, שוב: Ganz הוא שחקן שגילם את דמותו של היטלר, הוא לא ניאו נאצי, הוא שחקן קולנוע..., כל סרטוני הפארודיה עם הסצנה מהסרט "הנפילה" היו לא יותר מבדיחה שכן, צחקו ממנה גם בישראל, אף אחד לא חשב ש Bruno Ganz תומך בנאציזם בגלל שהוא גילם את דמותו של היטלר, התגובה שלך היתה באמת בטעם רע, אבל היתה סרקסטית ומכוונת לטפשות של מארק צוקרברג והאולגריתם של פייסבוק שמוחק דברים כי "חושב" שהשחקן נאצי..., נכון שכתבת את זה בטעם רע אבל עדיין.., אם ישראלי היתה כותב על צוקרברג "חתיכת יהודי דביל" אף אחד לא היה מתרגש מזה, העניין כמובן יצא משליטה וכל עיתונות המטאל שפטה אותך באותו רגע כאנטישמי וגזען.

כדור השלג החל להתגלגל במהירות שיא, הפכת ביום אחד לשעיר לעזאזל של עיתונות המטאל, חברי הלהקות שלך בעבר ובהווה פתחו מולך חזית בפייסבוק, חברי ההרכב העכשווי נטשו, הקהל התקיף אותך בהמוניו... כתבות נגדך עלו עוד ועוד...
עכשיו: אני מכיר אותך 20 שנה, היית כאן בישראל שבוע ונהנת מכל שנייה, ברור לי שאתה לא גזען ובטח לא אנטישמי, אכלנו ארוחות ערב עם ההורים שלי, אני בן לניצולי שואה, אני מאד רגיש לדברים האלו, ברור לי שאתה רחוק מהדעות האלו אלפי שנות אור, הייתי המום ומזועזע מהעליהום שעשו עליך, נכון: זה לא היה במקום, נכון: זה היה בטעם רע, אבל איפה ההיגיון? הפרופורציות? למה לא נתנו לך להביע את הצד שלך? להגיב?


לא יכלת לתאר את הדברים טוב יותר, סיכמת את זה ממש נכון, תמיד הייתי בנאדם ציני עם גוון של קצת Shock Value, אני תמיד "פה גדול" במובן הזה ואני טיפוס סרקסטי, זה נכון, זה השתנה אצלי בעקבות הסיפור הזה כי הבנתי שמה שאצלי נתפס כבדיחה צינית יכול להיות פוגע לאחרים, חוש האחריות והמודעות שלי לזה התגבר מאד, גם בראיונות הייתי תמיד הרבה יותר מכנה, הייתי אומר דברים שאולי הייתי צריך לשמור לעצמי, לא היו לי מעצורים, כש Agalloch הפכה ללהקה ממש גדולה והמשכתי לענות כך בראיונות זה הפך כבר בעייתי, זה עצבן הרבה אנשים, כשהלהקה התפרקה הייתי אמן פחות פופולרי אז ב Pillorian הדברים האלו היו פחות בעיתיים, עכשיו: תחבר את זה עם העובדה שמעולם לא לקחתי את המדיה החברתית כמשהו רציני ועמוק אלא כסוג של בדיחה, ותקבל מתכון לאסון…

התגובה באה לצחוק על צוקרברג, ורק עליו, על האולגריתם שלו שמצנזר דברים בלי להבין, האם זה היה דבר מגעיל לומר עליו? כן, האם זה היה במקום? לא, רציתי לראות אם האולגריתם של פייסבוק יתן לי חסימה לחשבון ל 24 שעות, להמחיש את הטימטום, זה היה משחק טפשי ולא, לא חסמו לי את החשבון, היו כמה "עיתונאי" מטאל שראו את זה ופרסמו את זה ותיבלו את זה בזה שאני אנטישמי וגזען, ויצרו סיפור עסיסי לדבר עליו ומשם העניין התגלגל כמו כדור שלג, שילמתי מחיר על המשחק המטופש הזה, זה ברור שאני לא גזען ולא אנטישמי, מה שכן זה הנחית אותי במכה חזרה לאדמה, וכתוצאה ממה שקרה בניתי מחדש את החברות עם דון והחברים ב Agalloch, אני שמח על כך, לצערי יש אנשים בקהילת המטאל שעדיין חושבים שהבדיחה המטופשת הזו משקפת את הדעות שלי ושום דבר שאומר או אכתוב לא ישנה את דעתם, הפירסום ה"מיתולוגי" פורסם, אבל אני מאמין שעם השנים זה ייעלם, על ידי דברים אחרים שאומר שבאמת משקפים את הדעות האמיתיות שלי, כמו כאן.



שמרת מאז על פרופיל נמוך מאד, לדעתי לא היית צריך, ואם תשאל אותי אז ללא מעט מוזיקאים בלהקות יש ציטוטים מביכים שהם שחררו במהלך השנים, וזו צביעות מצד המדיה והקהל לצלוב אותך על משהו שהוא לא יותר מבדיחה בטעם רע ומצד שני להחליק ל Dimmu Borgir ציטוט כמו "הייתי חותך מעיים לכל אדם שחור בעולם, הריעו לגזע הארי" (ראיון למגזין גרמני ב 1995) או לדייסקשן את הרצח, לגיטריסט של Gorgoroth שהיה צופה פעיל באונס, למתופף של Mayhem (מרוקאי גאה דרך אגב) שאמר בראיון "לא רוצים אנשים ממוצא שחור אצלנו" או אפילו לאקסל רוז שכתב Niggers get out of my way בשיר, או לביל ויימן מ The Rolling Stones שקיים יחסים עם הדוגמנית מנדי סמית כשהוא היה בן 36 והיא בת 14 והתחתן עמה שנתיים אח"כ, כל אלו נותרו כמעט ללא כתם בתודעה העיתונאית ורק ג`ון מ Agalloch שלא עשה כלום פלילי וכולה שיחרר בדיחה מטומטמת בפייסבוק הוא , הוא אוייב הציבור?

כך הדברים מתנהלים בעשור האחרון, Dimmu Borgir ו Mayhem לא היו יכולים לשחרר כאלו הצהרות כיום, אלו הצהרות מטומטמות של ילדים, גם אז זה היה טפשי כמובן, בני נוער מנורבגיה שרצו לפני כמעט 30 שנה ליצור תדמית רעה וקיצונית, היו המון אמנים ששחררו הצהרות כאלו טפשיות בשנים ההן, חלק מהאמנים האלו עדיין פעילים, תמיד זה נראה לי מטופש איך הם יכולים לדבר כך על הבלאק מטאל ולהתעלם מלהקות כמו Blasphemy ו Mystifier, שתי הלהקות האלו שאין עוררין שהן מאבות הסגנון וטובות לא פחות מהנורבגיות ולשתיהן יש נגנים "שחורים" או "אפרו אמריקאים" וזה לא היה בעיה ולא הפריע לאף אחד מעולם, כולל לא לאותן להקות סקנדינביות ששחררו אז הצהרות כאלו מטופשות והיו במקביל מעריצים שלהן, עוד דוגמה מטומטמת זו Burzum, הבנאדם כבר 30 שנה מפרסם בגלוי את דעותיו הקיצוניות והפאשיסטיות, דעות מסוכנות, ועדיין אני לפעמים נתקל בלהקות עם אג`נדה שמאלנית שמציינות אותו תור השפעה... מה הקטע? אוקיי.. מוזיקלית היו לו כמה תקליטים מבריקים אבל מעולם לא היה אכפת לי ממנו או מהדעות המטומטמות שלו, הוא בעיני דמות קומית שתקוע בשטויות שלו ואי אפשר לקחת בנאדם כזה ברצינות הרי, אני לא בעד "למחוק" להקות על ציטוטים שלהם מלפני 30 שנה טפשיים ככל שיהיו, אבל ממש כמוך אני תוהה מדוע להקות מסויימות קיבלו "פטור" מבית משפט השדה הזה ואחרים כמוני – צלבו אותם בפומבי על הרבה הרבה פחות.

אני חושב שלהפריד את האמנות מהאמן זה בהרבה מקרים הדבר הנכון, לפעמים אמנות נהדרת נוצרה על ידי אנשים ממש מטומטמים, היה פעם רעיון של The End Records ש Agalloch יצאו לטור עם Dissection בארה"ב (הם היו גם חברת התקליטים שלהם לתקופה), זה לא יצא לפועל כי ג`ון (של Dissection) לא יכל לקבל ויזה לארה"ב בגלל הרקע הפלילי שלו אבל אני מצטער שלא פגשתי אותו, נורא רציתי להופיע איתם אבל מצד שני זה ברור שאני נגד המעשה שלו, שאני לא מזדהה עם הרקע הפלילי שלו ושאני חושב שהוא בחר במסלול חיים שלילי וזה ממש חבל כי מוזיקלית הוא היה כשרון ענק.

נחזור למוזיקה, ב 2019 בסיאטל הקלטת את האלבום הנהדר CAST.IRON.BLOOD שיצא השנה, תקליט מדהים בעיני, ספר לי כל מה שאתה יכול על התהליך, ההשפעה, אתה חושב שמה שעברת בשנים האחרונות השפיע על התקליט?

קטעים כמו The Scars Maketh The Man ו Pale Horse/Morbid Nomad היו בהחלט השתקפות של המצב הנפשי המורכב בון הייתי, היו לי המון שדים פנימיים בתקופה הזו, זה אלבום שהוא המשך ל The Last Place I Remember והוא השני בטרילוגיה, האלבום השלישי יגיע כסוג של פסקול שיאגד אומנותית את הכל, אני מתכנן לעבוד עליו במהלך השנה הזו ובתקווה שהוא יצא בשנה הבאה, אני ממש מקווה שאז גם אוכל שוב לנגן הופעות חיות ולצאת לסיבוב הופעות מול קהל, אני עובד על דרך לתרגם את החומרים האלו מהאלבומים לחוייה של מופע חי, עם שילוב של מולטימדיה, זו תהיה עבודה מאתגרת אבל אני בעניין לגרום לזה לקרות במציאות, האלבום הוקלט בסיאטל עם טד דיאול ועבדתי על החומרים האלו מ 2015 בערך, אחרי הפירוק של Pillorian נוצר לי זמן פנוי והתרכזתי בחומרים האלו, סיימתי את התקליט, אני שמח שהוא יצא בצורה הזו, טד ממש הצליח להביא את האווירה שרציתי לתוך האלבום, זה היה תהליך מהנה מאד ובהחלט אחד האלבומים שהכי נהנתי להקליט בכל הקריירה שלי ואני תמיד אזכור כמה זה היה מהנה, מקווה מאד שאותה חוויה תחזור לי גם בהקלטות של האלבום הבא.

מסר אחרון לקהל שלך בישראל שעוקב אחריך ותומך בך מ Pale Folklore האלבום הראשון של Agalloch ועד היום? רוצה שתדע שאין בנאדם אחד בישראל שהאמין לרגע שאתה אנטישמי ושכל הסערה הזו לא הגיעה לכאן כלל, ואני מקווה שנראה אותך שוב בתל אביב כשהעולם יחזור לנורמליות שוב, מה אתה עושה בתקופה המטורפת הזו?

זה יהיה תענוג מבחינתי לחזור לתל אביב ולהופיע שוב ואני מקווה שזה יקרה, אם השטות שכתבתי און ליין אכזבה או פגעה במישהו אצלכם אז אני ממש מתנצל ואתה מבין כבר מהראיון ומההכרות איתי שזו באמת סערה בכוס תה אז אני מתנצל שוב, לגבי הקורונה זה יהיה אנדרסטייטמנט לומר ש 2020 היתה שנה מאתגרת, זו היתה שנה טראגית, ניסיתי כמיטב יכולתי להשאר באנרגיה יצירתית וחיובית זו הרגיש כמו מבחן לבדוק את החוסן והעוצמה שלנו, את היכולת להתמודד מול אויב מר ואכזרי, גם אני מודה שהייתי חור תחת מעצבן רוב חיי הבוגרים והגעתי להחלטה שזהו, אני עובד על זה ומשנה את ההתנהגות הזו, היה קשה לא לחזור להרגלים הישנים אבל הצלחתי, שנה קשה מאד.

אני מנסה לתת את הפוקוס שלי בדברים שעובדים נכון ויצירתי, לכתוב עוד אלבום, לדחוף קדימה, זה הדבר הכי טוב שכולנו צריכים ויכולים לעשות.

לגבי אלבומים וחומרים חדשים אני מוציא את האלבום השלישי שלי עם Mathias Gross, ועובד על חומרים חדשים, אולי אי פי חדש, נראה מה הזמן יביא, אולי שיתופי פעולה עם אחרים, פנה אלי Taneli Jarva (לשעבר ב Impaled Nazarene, Sentenced) לכתוב איתו תקליט רוק אפל בסגנון ניק קייב ומארק לנגן אז אני חושב שנתחיל לעבוד על זה, יש לי המון רעיונות, ולסיום חבר יקר אני רוצה להודות לך על שנתת לי את הבמה וההזדמנות לדבר כאן במגזין ישראלי על העבר ולהסביר את עצמי וכמובן לדבר על המוזיקה שלי והעשייה לאורך השנים, אני מעריך את זה מאד ומצפה להפגש בקרוב.


http://www.metalist.co.il/InterviewPrivate.asp?id=2708

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Blaze Bayley – War Within Me

Subterranean Masquerade - Mountain Fever

Metal Scent - The Mask

Therion - Leviathan I

Dark Tranquillity – Moment

Black Crown Initiate - Violent Portraits of Doomed Escape
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
הבתולה לאן? - על החלשות החומר במחנה Iron Maiden

סקירת הופעה:
טויסט קלאסי - על הופעתה של להקת אורפנד לנד והתזמורת הסימפונית של אשדוד

כתבה:
התיישנות החומר – על המחסור בענקי רוק ומטאל

ראיון:
An Interview with John Haughm (Agalloch and Solo groups)

כתבה:
ה 5 שהצליחו - על 5 אלבומי מטאל מסורתיים שהעזו לצאת 30 שנה אחרי 1991

כתבה:
אבודים בגן עדן: עשרת השירים הטובים של Paradise Lost
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[17/06/2021]
Core is not Dead!
[19/06] Rock Bottom VOL.2
[24/06] Orpheus Blade | OBSESSED
[01/07] SUBTERRANEAN MASQUERADE - מופע השקת אלבום
[03/07] Jinjer בישראל
[29/07] Passing the Torch Festival #2
[05/08] Prey for Nothing - KIVSHAN Release Show
[12/08] Arallu Desert Battles release tour - Haifa
[13/08] Arallu Desert Battles release tour - Tel Aviv
[14/08] Arallu Desert Battles release tour - Jerusalem
[22/09] Sonata Arctica in Israel
[27/10] Tiamat - בהופעה אחת בישראל
[17/11] Insomnium live in Tel Aviv
[29/11] Paradise Lost חוזרת לתל אביב
[30/03] Samael בהופעה אחת בישראל
[24/04] Dark Funeral בהופעה בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::