28/03/2022
גן העדן האבוד – ההתחלה - ראיון עם גרגור מקינטוש, גיטריסט להקת Paradise Lost – חלק ראשון
כתב: איתמר ענברי

מתוך רשימת הגיטריסטים בעולם המטאל, בולט שמו של גרגור ("גרג") מקינטוש, אחד ממייסדי Paradise Lost, כגיטריסט שבמשך 16 אלבומיה של הלהקה, עיצב סאונד ייחודי: סאונד שהדגש שלו הוא לא על אקרובטיקה במעלה ובמורד המיתרים, אלא על טון חם שנוסך רגש וחיות באווירה המלנכולית והקודרת שמשרטטת מי שנחשבת למבשרת הדת'־דוּם ולמייסדת המטאל הגותי. כחודש לפני הגעתה של הלהקה להופעה תשיעית במספר שתתקיים ב-19/04/2022 במועדון ה"בארבי" שבתל־אביב, העניק מקינטוש ראיון מיוחד למגזין "מטאליסט", שמפורסם בשני חלקים.

מקינטוש התגלה כמרואיין סימפטי, סבלני וחביב, בעל זיכרון חד וברור, שממרום שנותיו בתעשיית המוזיקה מסוגל להישיר מבט ולנתח בכנות את אירועי העבר. בחלקו הראשון של הריאיון שמתפרסם כעת, הוא מגולל את ראשית דרכה של "פרדייז לוסט", שבחודש שבו תתקיים הופעתה, ימלאו 34 שנים להקמתה. הוא נזכר בתמימות שאופיינית למוזיקאים בראשית דרכם, ומשוחח על ההתמודדות עם משברים בהמשך הדרך, ועל ההתבגרות – שלו באופן אישי ושל הלהקה באופן כללי. חלקו השני של הריאיון, שיפורסם בעתיד הקרוב, התמקד בסאונד הייחודי שפיתח, אך הוא גלש גם למחוזות אחרים, פחות צפויים.

ברוח התקופה, סיפר מקינטוש בפתח הריאיון כי הוא מתאושש ממחלת הקורונה. "אני בסדר, עדיין לא 100 אחוז", אמר וכחכח בגרונו. "הופענו בפסטיבל לפני שבועיים בדנמרק, וביום שחזרתי מהפסטיבל התחלתי להרגיש לא טוב. נבדקתי, והתגליתי כחיובי. במשך השבועיים האחרונים, הייתי מרותק למיטה, כולי רועד ועם כאבים. חוש הטעם טרם חזר ואני עדיין משתעל, אבל יש שיפור. אני לא יודע איך הדברים היו נראים אלמלא שתי מנות החיסון שקיבלתי ומנת ה'בוסטר'".

אני מאחל לך כמובן החלמה מהירה. הרשה לי להחזיר אותך לראשית הקריירה שלך. איך נפגשתם? מה היה הבסיס או המכנה המשותף שעליו בניתם את הלהקה?

"שלושה מאיתנו נפגשו בזמן שהיינו בבית ספר, בגיל 11. המתופף המקורי שלנו, מאט (ארצ'ר – א.ע.) והגיטריסט אהרון (אדי – א.ע.), שעדיין נמצא איתי בלהקה, נפגשנו בבית הספר. לא יצא לנו להתרועע ביחד בתקופת בית הספר: שניהם (המתופף ארצ'ר והגיטריסט אהרון אדי – א.ע.) היו יותר בעניין של מוזיקת רוק, בו בזמן שאני הייתי יותר בעניין של מוזיקת פאנק. דיברנו, אבל לא היינו ממש חברים אז, אלא רק לאחר תקופת בית הספר, בגיל 15 בערך. אני חושב שהמתופף אז מאט פגש אותי ושאל אותי אם אני רוצה ללכת להופעה של English Dogs, להקת פאנק שהופיעה בעיר מגורינו. מאז אותו ערב, התחלנו להיפגש באופן קבוע. את ניק (הולמס, סולן 'פרדייז לוסט' – א.ע.) פגשתי במועדון שאליו נהגנו ללכת לאחר שעות הלימודים.

"היינו שלושתנו בתחילת הדרך: מאט, אני וניק. בתקופה הזו התנסינו. הקשבנו לתערובת שכללה ת'ראש מטאל ופאנק, אבל גם ליצירות מוקדמות של דת' מטאל ודום מטאל, כמו Dream Death, החומרים המוקדמים של Trouble, והאלבום הראשון של Candlemass, דברים בסגנון הזה. ערבבנו הרבה חומרים ביחד. שני החברים הנוספים הצטרפו, ומאז נשארנו ביחד, חוץ מהמתופף שעזב באמצע שנות ה-90'".

האחרון שהצטרף ללהקה הוא סטיב אדמונדסון.

"נהגנו כולנו לבלות במועדון רוק בעיר ברדפורד בצפון אנגליה בשם 'הצפרדע והקרפדה'. בזמנו, חיפשנו בסיסט ללהקה. בחנו כמה בסיסטים, ולא אהבנו אף אחד מהם. ה'דיבור' באותו מועדון רוק היה שבחור בשם סטיב יודע לנגן בס. באותה תקופה עבדתי בדפוס, והדפסתי את העטיפות של הדמו הראשון. ורק על בסיס מה ששמעתי – שהבחור הזה סטיב יודע לנגן בס, צירפתי אותו ללהקה. הדפסתי את השם שלו על העטיפה: 'סטיב – בס'. עדיין לא שאלתי אותו אפילו אם הוא רוצה להצטרף ללהקה. שבוע לאחר מכן, הראיתי לו את העטיפות של הדמו, שעדיין לא הקלטנו, ושאלתי אותו: 'אתה רוצה להצטרף ללהקה? כי תראה, כבר הדפסתי את השם שלך על העטיפה, שממנה כבר הספקתי להדפיס 200 עותקים'. הוא אמר: 'עכשיו אני כנראה אצטרך'. כלומר, הוא היה חייב להצטרף ללהקה כי בזבזתי את כל הנייר הזה עליו. בסופו של דבר התברר שהוא לא ידע לנגן בס כל כך טוב (צוחק) ולקח לו זמן ללמוד. אבל כולנו לא היינו כל כך טובים באותו זמן. אני חושב שהסצנה המוקדמת הזו, במיוחד בבריטניה, התפתחה על מצע משולב של מחסור בציוד ושל נאיביות, ואני חושב שהייתה בכך מידה מסוימת של כנות". הוא מוסיף: "אני מניח שכך נולדה הסצנה".

התמימות והמחסור בציוד ייצרו את הסאונד הגולמי באלבום הראשון שלכם.

"זה אכן קורה כי אתה לא יודע מה אתה עושה, אתה רק מגשש באפלה. אני מניח שכך מתקבלות לפעמים תוצאות מרגשות. לפעמים מתקבל בולשיט מוחלט (צוחק), אבל ברוב המקרים מתקבל משהו טרי או מעניין כי זו תערובת של דברים שונים שבאופן נורמלי לא תחבר ביחד".

פרט למתופף, שהתחלף כמה פעמים, ארבעתכם – אתה, ניק הולמס, אהרון אדי וסטיב אדמונדסון – נמצאים ביחד מאז הקמת הלהקה. כלהקה מצליחה – איך אתה מסביר את העובדה שההרכב המקורי נותר ביחד כל כך הרבה שנים?

"זה לא היה קל כל הזמן", הוא אומר בכנות, ונזכר שבאפריל ימלאו 34 שנים להקמת הלהקה. "הקמנו את הלהקה באפריל 1988, ואני מניח שזה יום ההולדת שלנו. ואוו, זה גורם לך להרגיש זקן. בימים הראשונים זה היה קל כי השתעשענו ושום דבר לא נלקח ברצינות. זה התחיל להיות יותר קשה כשמנהלים וחברות תקליטים מתחילים להיות מעורבים, כי אז תולים בך ציפיות ומופעלים עליך לחצים.

"אבל אף פעם לא 'שיחקנו את המשחק', למורת רוחם הרבה של המנהלים שלנו ושל הלייבלים השונים, בגלל שעשינו דברים שהם לא רצו שנעשה או שלא עשינו דברים שהם כן רצו שנעשה. לא היינו אנשי מכירות טובים ואף פעם לא היינו יקירי העיתונות אלא עשינו דברים בדרכנו שלנו, ואני מניח שהדבר עזר לנו להישאר מלוכדים.

"עניין נוסף הוא שלא היינו מעורבים בצורה טוטאלית בסצנה כלשהי. תמיד היינו בקצה של הרבה סצנות: היינו בקצה של הסצנה הגותית, היינו בקצה של סצנת הדום מטאל, בקצה של סצנת הדת' מטאל, בקצה של סצנת הרוק. העובדה שאף פעם לא היינו במרכז של שום דבר, אלא בקצוות, עזרה לנו לא להישאב יותר מדי פנימה לשום דבר.

"אבל היו לנו זמנים קשים. אני חושב שתחילת המילניום הייתה התקופה הקשה ביותר בגלל שזו הייתה תקופה בחיי הלהקה שבה הרגשנו קצת אבודים, לא ידענו לאיזה כיוון ללכת. אבל עשר או 15 השנים האחרונות היו קלות כמו 10 או 15 השנים הראשונות. זה קל כי כולנו מכירים אחד את השני כל כך טוב. כשאתה נמצא עם מישהו תקופה כל כך ארוכה, אתה יודע כמה ספייס לתת לו, על אילו כפתורים אתה יכול ללחוץ ועל אילו כפתורים אתה לא יכול ללחוץ, וזה הופך את זה לקל יותר. בנוסף, כשאתה מתבגר, אתה הופך לפחות – לעומתי?", הוא תוהה בנימת שאלה.

"אתה יכול לצחוק על עצמך, וזה דבר חשוב. כשהייתי בן 18, הייתי יותר מדי רציני. זו לא חרטה, אבל זה הדבר היחיד שהייתי אומר לאני הצעיר שלי: 'תירגע קצת ותיהנה, אל תיקח כל דבר כל כך ברצינות'. זו עצה טובה, כשהיא מגיעה מאדם מבוגר. עם הגיל מגיעה התובנה שאתה בוחר את המאבקים שלך בצורה טובה יותר ואתה לומד על אילו דברים אתה יכול להשפיע ועל אילו דברים לא, ואתה לא מבזבז יותר מדי זמן על מה שאתה לא יכול להשפיע".

איך להקה בסדר הגודל שלכם מיישבת חילוקי דעות, למשל איזה כיוון מוזיקלי לאמץ באלבום הבא?

מקינטוש מגדיר את עצמו חוד החנית של הליך היצירה בלהקה. "אחר כך אני מדבר על כך עם ניק (הולמס – א.ע.), ואנחנו מתכתבים בינינו הלוך וחזור ומנסים רעיונות. לאחר מכן, אנחנו מעבירים את הרעיונות ליתר חברי הלהקה, ומדברים גם איתם עליהם. אם הרעיונות הללו עוברים את כל המשוכות – אנחנו מרגישים בסדר. לפעמים יש חילוקי דעות ואתה בוחר בנתיב מסוים: לפעמים אתה צודק ולפעמים אתה טועה. במקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו כלהקה, אנחנו מאוד דיפלומטיים. אנחנו חושבים שאין טעם בלהתחרט על שום דבר כי אחרת לא הייתי משוחח אתך עכשיו אלמלא העובדה שקיבלנו את כל ההחלטות האלה – טובות או רעות, נכונות או שגויות".

דיברת על "פרדייז לוסט" כעל להקה שנמצאת בקצה של סצנות רבות, אך לא בהכרח במרכז. אני תוהה אם יש לכך קשר לרושם שיש אצלי שבמהלך השנים הצלחתם להתחמק מצרות ומסקנדלים תקשורתיים. במידה מסוימת, היכולת שלכם לשמור על תדמית נקייה מזכירה לי להקה כמו Iron Maiden, שחבריה הצליחו לחמוק מצרות, עד לעת האחרונה אולי. איך הצלחתם לעמוד בכך באקוסיסטם הסוער הזה של אגואים, סמים ושאר פיתויים?

"אני חושב שהסיבה לכך היא שבתקופה המוקדמת יותר בקריירה שלנו, עד שנות 2000 המוקדמות, לא היה אינטרנט, לא מדיה חברתית ולא טלפונים ניידים עם מצלמות". הוא מוסיף בצחוק: "הרבה סקנדלים התרחשו – בלהקה שלנו ובכל להקה, אבל הם לא תועדו כמו שהם מתועדים כעת.

"סיבה נוספת לכך היא שתמיד שמרנו על פרטיות. אנחנו מאוד מרוחקים, אבל לא באופן בלתי מנומס או גס רוח. הדרך הכי טובה לתאר את ההתנהלות הזו היא בדרך שבה להקות אמריקאיות מדברות עלינו בפסטיבלים. הם אומרים ש''פרדייז לוסט' היא הלהקה האנגלית הזאת שסתם עומדת במעגל, מתעלמת מכולם'. זה נכון, אבל לא בגלל שאנחנו גסי רוח אלא בגלל שאנחנו שומרים על הפרטיות שלנו. בלהקות האמריקאיות נותנים 'היי פייב' אחד לשני, מסתובבים בחבורות גדולות, צועקים ושואגים. אנחנו מאוד מאופקים, ג'נטלמנים אנגלים" (צוחק).

גם אתה וגם ניק הולמס הייתם מעורבים במהלך השנים בפרויקטים נוספים מחוץ ללהקה: אתה היית מעורב ב- Vallenfyreויותר לאחרונה ב-Strigoi וניק הולמס הוציא אלבומים מספר עם Bloodbath. האם מעורבות בפרויקטים מחוץ ל"פרדייז לוסט" עוזרת להרגיע מתחים או להיפך?

"עוזרת", הוא משיב ללא היסוס. "לפרוייקטי צד יש תרומה בדמות הפריה הדדית, ואם היינו מודעים לכך, היינו מתחילים בכך מוקדם יותר. אני התחלתי עם העניין הזה עם 'וולנפייר' בסוף 2009. זה היה יותר כמו קתרזיס עבורי; כמו להעלות זיכרונות עם כמה חברים ותיקים. זה לא תוכנן להיות עניין רציני, אלא רק בשביל ההנאה שבכך, תזכורת לעצמי למה עשיתי את זה מלכתחילה בלי לחצים כלשהם.

"הפרויקט של 'וולנפייר' נמשך יותר משציפיתי: הוא היה אמור להימשך כמה הופעות והוא השתרע בסופו של דבר על פני שלושה אלבומים. אבל בסופו של דבר רציתי לסיים את הפרויקט; לא רציתי שהוא יתפתח למסכת לחצים נוספת. כשהתחילו להציע לנו להיות מעורבים בפרויקטים נוספים, זה היה כאילו שפתחנו כמה דלתות: לניק הציעו להצטרף ל'בלאדבאת'' והוא לקח בכך חלק.

"במקום שזה יהיה מזיק, הבנו שזה עניין מהנה שנותן פורקן. זה עוזר לך להתרכז במהות של הדבר המרכזי שהוא 'פרדייז לוסט'. במילים אחרות, המעורבות בפרויקטים נוספים סייעה למקד את המאמצים שלנו ועזרה לנו להתמקד יותר מכל דבר אחר, בגלל שהיא נטרלה את כל מה שלא היה נחוץ; כל מה שהיה יותר מדי נוסטלגי ומצועצע ושלא ממש עזר לאופן שבו ראינו את 'פרדייז לוסט'".