18/06/2008
יומן המתים
מאת: איתן גפני

במקור: Diary Of The Dead
במאי: ג'ורג' א. רומרו
תסריט: ג'ורג' א. רומרו
שחקנים: ג'יסון קריד, אנדרו מקסוול, דברה מויינהם

גדול במאי האימה הפועלים כיום הוא George A. Romero, היוצר המחונן שחיה את ז'אנר סרטי הזומבים ב-1968 עם יצירת המופת שלו, Night of the Living Dead. מאז, רומרו המשיך את סדרת הזומבים שלו בשלושה סרטים נוספים (Dawn, Day ו-Land Of The Dead), במקביל ליצירת סרטים אחרים (לרוב אימה, חלקם קומדיות או דרמות). המיוחד בסרטי הזומבים של רומרו הוא שבניגוד ליוצרים אחרים שחיפשו בעיקר להגעיל את הצופים, רומרו משתמש בסרטים הללו בשביל לצעוק את הדעות הבוטות שלו בנוגע לחברה האנושית.

רומרו הוא שמאלן, כמעט קיצוני, והוא מלא בכעס. אם בסרט הראשון הוא דיבר על מלחמת וייטנאם, בשני הוא עבר לכניסה בוטה בתרבות הצריכה האמריקאית, בשלישי הוא התעסק בנושא של זכויות אדם והשמדת עם (עם פזילה ברורה לשלטון האפרטהייד) וברביעי הוא החליט להשתלח בג'ורג' בוש ודונלד רמספלד. ההצלחה הפושרת של החלק הרביעי, Land Of The Dead, השאירה בקרב מעריציו של רומרו את התחושה שהוא סיים את ההתעסקות שלו עם זומבים, אבל לפני כמה חודשים התבשרנו כי רומרו חוזר עם עוד חלק בסאגה שלו, Diary Of The Dead.

כבר מקריאה של התקציר באתרים שונים ניתן היה להבין במי בוחר רומרו להשתלח הפעם - בתקשורת ובדור ה-YouTube. עלילת הסרט נסובה סביב קבוצת סטודנטים לקולנוע שמצלמים סרט אימה, ותוך כדי הצילומים מגלים כי העולם נתון למתקפת זומבים. הם מחליטים לתעד את האירועים הסובבים סביבם ולהעלות לרשת, שכן התקשורת הטלוויזיונית נמצאת תחת בעלות של בעלי עסקים פרטיים ואי אפשר לסמוך עליה בכל הנוגע לדיווחים אמינים. על הדרך, רומרו לא חוסך בביקורת על דור ה-YouTube עצמו, שגורם לכל דביל עם מצלמה לחשוב שהוא במאי קולנוע, ומוביל את הקולנוע לתקופה של רדידות ודלות בחומרים.

אז האמירה ברורה (ולעיתים ברורה מדי), והסרט עצמו? ובכן, רומרו החליט לעשות את הסרט כמו בתחילת הקריירה שלו - קטן מאד, עצמאי מאד, כמעט מתחת לרדאר של הוליווד. תקציב ההפקה עמד על כמיליון דולר (שלושים ושתיים שקל במונחים ישראליים), השחקנים לא מקצועיים, ולמעשה, הצוות כולו מורכב מצעירים, רובם סטודנטים, כך שלסרט יש אווירה של סרט בוסרי, צעיר. בעצם - סרט סטודנטים מושקע במיוחד.

וזוהי הבעיה הגדולה ביותר של הסרט - הוא פשוט דל מדי. הוא מפחיד, הוא מותח, הוא מצחיק, אבל הוא נראה פשטני - גם באמירה (שהפעם, בניגוד לסרטים הקודמים, תופסת יותר מדי מרחב בתסריט), וגם בעשייה. למרות שבמהלך הצפייה מתקבלת התחושה שרומרו עבר את השיא שלו, ומדובר בסרט הכי חלש בסדרה, אי אפשר להעלם מהעובדה שלרומרו יש עדיין את הביצים הכי גדולות בהוליווד: הוא לא פוחד לומר בקול רם את מה שהוא חושב, או לא פוחד לצאת לפרויקט שאפתני (שהרבה אולפנים היו מגדירים כהתאבדות מקצועית), והוא לא פוחד להגיד בקול רם - אני רוצה לעשות סרטים כמו שהייתי עושה פעם.

למי שחובב קולנוע ועוסק בו, הצפייה בסרט היא תהליך לימודי מגניב במיוחד - אתה רואה איך אחד הבמאים הגדולים בעולם עושה סרטים בדיוק כמוך, בלי הרבה כסף, בניצול מקסימאלי של תנאי השטח הקיימים. למי שאינו לומד קולנוע או מתעסק בתחום, הסרט הוא פשוט סרט אימה קטן וטוב - מקפיץ, מותח ומצחיק. ובשורה התחתונה - אנחנו באמת צריכים יותר מזה?

ציון: 7.5/10