28/01/2009
מראות
מאת: איתן גפני

במקור: Mirrors
במאי: אלכסנדר אג'ה
תסריט: אלכסנדר אג'ה, גרגורי לבסאור
שחקנים: קיפר סאת'רלנד, פולה פאטון, איימי סמארט

כתבי הקולנוע של הוליווד ממש אוהבים למצוא חבורות של יוצרים עם מכנה משותף ולתת להם כינוי. זה מקל עליהם לכתוב מאמרים חסרי שחר על תופעות תרבותיות שרק הם מזהים. הטרנד של השנים האחרונות הוא לרכב על משקל הכינוי האלמותי של פרנק סינטרה, ג'רי לואיס, דין מרטין וסמי דיוויס ג'וניור, הלא הם ה-Rat-Pack הידועים לשמצה משנות ה-60'. לחבורת ה"רט-פאק" היה כינוי הגיוני - הם היו הכוכבים הגדולים של זמנם, וכל הזוהר שבעולם לא הצליח להסתיר את הלכלוך והזוהמה שרחשו מתחת לפני השטח: סינטרה היה מקורב למאפיה, סמי דיוויס היה מכור לסמים קשים, דין מרטין היה גיי בארון וג'רי לואיס סתם היה פסיכופט. חבורת הזוהר הזו הסתבכה בשערורייה אחת אחרי השנייה, וזה לא הפריע לכל אחד מחבריה להפוך לאגדה.

בשנות ה-80' כונו כמה כוכבי נוער יפים בכינוי ה-Brat-Pack. החבורה הזו כללה את רוב לאו, אנתוני מייקל הול, ג'אד נלסון, אלי שידי, מולי רינגווד, אמיליו אסטבז ועוד כל מיני כוכבים שהופיעו בקומדיות הנעורים של ג'ון יוז. רצה הגורל וכמעט כל החבורה הזו צנחה אל תהומות הנשייה וסרטי ה-B שמשודרים בערוץ 4 מאוחר בלילה. נדמה כי האיגוד לחבורה אחת גרם לחבריה, בצורה לא מודעת, לדרדר את הקריירה שלהם עד כדי ביזיון טוטאלי, במקרים מסוימים (ויעיד על כך ג'אד נלסון, שאיבד צלם אנוש בסרטים סמי אירוטים נוראיים).

בתחילת שנות האלפיים מיהרו הכתבים להכתיר עוד חבורת יוצרים תחת כינוי חדש: The Splat-Pack, על משקל סרטי האימה והמושג המשעשע Splat (המתייחס לסאונד שמשמיעים איברי אדם בעודם נמרחים על בטון). החבורה הזו כללה את רוב זומבי ("The Devil's Rejects"), אלי רות' ("Hostel"), אלכסנדר אג'ה ("The Hills Have Eyes"), ניל מארשל ("The Decent"), ג'יימס וואן ("Saw") ודארן לין באוסמן ("Saw 2?").

כל חבורת היוצרים הזו הדהימה את עולם הקולנוע בשנים האחרונות עם יצירות ביכורים (או שתיים) שהציגו סרטי אימה חדשים-ישנים: רעננים ברוחם, מלאי הערצה והערכה לסרטים המכוננים של הז'אנר (ולרוב מכילים התכתבויות עם יצירות קלאסיות כאלה או אחרות), ואלימים מאד. אבל מאד. פרט לאלי רות' ו-Alexandre Aja, כל אחד מהחבורה הזו ביים סרט שלישי רע, עמוס בציפיות ומלא באכזבות. רוב זומבי עשה רימייק אידיוטי ליצירת המופת Halloween, ניל מארשל איבד את הידיים והרגליים עם הפקה מטורפת לסרט אפוקליפטי שכל מה שהיה ברור בו זה שלאיש היה יותר מדי תקציב ופחות מדי סיפור (Doomsday), ג'יימס וואן עשה סרט שני נוראי על בובות רצחניות ושיקם את עצמו במעט עם יצירת אקשן אפלה ומצולמת להפליא (אבל עם סיפור חלש, בשם Death Sentence) ודארן לין באוסמן, לפחות בעיני, תמיד היה במאי גרוע.

היחידים שהשאירו את מעריצי האימה עם תקווה היו Alexandre Aja הצרפתי, ואלי רות' האמריקאי. את אלי רות' קל מאד לא לאהוב, עם סרטי סאדיזם כדוגמת Hostel, והומור שחור משחור, אבל את Alexandre Aja קשה שלא לחבב - צרפתי שחושב כמו אמריקאי בשנות השבעים (כלומר - זול ואיכותי), שהסרט הראשון שלו, Switchblade Romance, היה פצצת אימה מקורית ונועזת (חוץ מהדקות האחרונות, עם פאנץ' ליין כל כך אדיוטי, שאין מילים לתאר אותו). הסרט השני שלו היה כבר הצהרת כוונות מהממת, The Hills Have Eyes, רימייק מוצלח ליצירת קלאט של ווס קרייבן, שאף הפיק את הרימייק.

Aja פיתח לעצמו מהר מאד סגנון משל עצמו - צילום כמעט דוקומנטארי, מאד ריאליסטי, משחק מאופק ומדויק של השחקנים, ואלימות מזעזעת. מילת המפתח של הקולנוע של Aja היא ריאליזם: משחקים כמו במציאות, מצלמים כמו במציאות, וכשיש אלימות, היא מדממת ומלוכלכת בדיוק כמו במציאות. עברו כמעט ארבע שנים מאז The Hills, והעולם ממתין בקוצר רוח ליצירה הבאה של Aja. בינתיים הסתפקנו בסרט שהוא הפיק, מותחן אימה צנוע בשם P2, ששוב, הציג את הגישה הקולנועית של הבחור, למרות שהוא "רק" הפיק (תקראו לי מהיום "נבוכנאצר" אם לא ישב מאחורי הבמאי ובעצם ביים את הסרט בעצמו). והנה, בימים אלו מגיע ל-DVD סרטו החדש Mirrors (כמובן שלקולנוע הוא לא ייצא, כי ממתי בישראל נותנים שירות לקהל של סרטי אימה?).

Mirrors מהווה קרש קפיצה משמעותי עבור Aja - תקציב הרבה יותר גדול, חופש יצירה נרחב הרבה יותר, ושחקן גדול לצידו, שהפיק עבורו את הסרט. השחקן הוא Kiefer Sutherland, הידוע לבני הדור החדש כסוכן העשוי ללא חת ג'ק באוור, מהסדרה "24", ולבני הדור הקודם כערפד אכזרי מיצירת הקאלט "נשיכות קטנות". סאת'רלנד משחק ב-Mirrors את... ובכן, ג'ק באוור, אבל עם שם אחר, ואחות קטנה. ג'ק באוור, כרגיל, לא יכול לדבר כמו בנאדם נורמאלי. באוור לוחש או צועק, וכך מתנהל לו בעצם הסרט, שאפשר לסכמו במילה אחת, כואבת ומהדהדת (כשלון, למי שתהה): מלחישות (רגעים טובים בסרט) לצעקות רמות (רוב הסרט, היסטריה מטופשת וחסרת הגיון).

מצד אחד הסרט מנסה להישאר נאמן לתפיסה הקולנועית של Aja כתסריטאי ובמאי - ריאליזם בכל מחיר, וברגעים הטובים יותר שלו, מדובר ביצירה קולנועית מרתקת: צילום נפלא וחסכוני, משחק מאופק של רוב הצוות. אבל כל כמה דקות, Aja מפתיע לרעה עם תסריט בדיוני על רוחות רפאים או שדים התקועים בתוך מראות, ועושים בנו כרצונם. לא בדיוק ברור עד סוף הסרט מה רודף אחרי קיפר סאת'רלנד, ולמה, ומה שהכי עצוב הוא שלא באמת אכפת לנו. הסרט לא מותח, לא מפחיד, ומאבד כל סיכוי לעשות כך ברגע שאנו מבינים שהאויב של הדמויות הראשיות הוא איזה שד מתוך מראה. הייתה יכולה להיות פה אמירה מעניינת על מהות הטוב מול הרע האנושי, אבל אם הייתה כזו, היא הלכה לאיבוד בתוך אפקטים ממוחשבים רעים במיוחד, וניסיונות לתת עושר הפקתי דרך סיפור מופלץ.

וכמו ביצירת הביכורים המרתקת שלו, גם הפעם Aja שותל סוף הזוי ולא קשור לסרט, שפרט לעובדה שהוא מצולם ממש טוב, אין לו שום קשר והיגיון לסרט. נראה כי כמו עמיתו ניל מארשל (שביים את סרט האימה הטוב ביותר של העשורים האחרונים, The Decent), גם Aja הלך לאיבוד בתוך התקציב הגדול והציפיות הגבוהות. כל מה שנותר לנו לעשות הוא לקוות שהסרט הבא שלו יהיה שוב משהו קטן, צנוע, שמחפש להפתיע את הקהל ולא לתת לו בדיוק את מה שהוא כבר ראה אלפי פעמים, וברובן לא ממש נהנה מהן.

אם אתם מחפשים סיבות למה כן לראות את הסרט, עשו מאמץ להישאר ערים לסצנה באמבטיה של Amy Smart, המשחקת את אחותו של הגיבור. לא כי יש שם עירום, ולא כי יש משהו יוצא דופן בסצנה הזו בעצם, פשוט בגלל שזהו אחת מסצנות האלימות החביבות שראיתם בזמן האחרון. ויש משהו מאד עצוב בעובדה שיוצר כל כך מוכשר עושה סרט שכל מה שטוב בו הן שלוש דקות באמבטיה עם בלונדינית. וג'ק באוור. בשורה התחתונה, רק יהודי יביא את הבשורה, והיהודי הזה הוא אלי רות', שעד עכשיו לא אכזב באף סרט שלו, ורק הולך ומשתפר. הבה נגילה חברים!

ציון: 5/10