15/03/2020
O My Zad - סקירת הופעתן של Zad, NUR ו Skelp בלובנטין 7
כתב: יוני אורן
צילם: נדב דרורי

המעטים שטרחו לבדוק איתי מה התוכניות שלי לסוף השבוע היו משוכנעים שאני מחרטט להם את החיים פעם נוספת (כהרגלי), אבל למזלי הבדיחה הייתה על חשבונם - כן, השמות סקלפ, נור וזד הם שמות של להקות ישראליות אמיתיות. שניים מהם אפילו בעברית צחה. להקות עם שמות בעלי הברה אחת הם עסק לא נפוץ מדי במטאל ועם זאת נראה שבמטאל הישראלי יש מבחר לא מבוטל שלהן עד כדי כך ששלוש מהן החליטו לשתף פעולה בערב אחד של Black Metal. לפחות לזה התכוננתי בעודי צועד אל תוך מועדון הלבונטין 7 לצלילי Deafheaven ויורד למרתף, היכן שהטקס עתיד להתקיים. בשלוש הלהקות של הערב טרם יצא לי לחזות מופיעים ולשתיים מהן גם טרם יצא לי להאזין.

לאחר זמן לא מבוטל של הכנות, עשו את דרכם לבמה חברי להקת Sklep. במקרה שלהם המונח "להקה" הוא אולי לא המונח הנכון. אם אוסף של זאבים הוא להקה ואוסף של כבשים זה עדר, איך הייתם קוראים ליצורי לילה מטרידים בעלי פנים לבנות ושחורות, עיניים חייתיות ולבוש שחור קרבי? עם מראה שמזכיר מאוד את Cradle of Filth, התמקמו שורה לוברסקי על מערכת התופים, ולדימיר קודין בקדמת הבמה על עמדת הבס והמיקרופון ומשני צדדיו אניה קסאונוב וניקולאי גוטליב בתפקידי הגיטרות (כשניקולאי תורם בשירה מעת לעת). למרות הדמיון ל-Cradle of Filth, אין דרך להתבלבל במוזיקה כשאת ה-Black Gothic Metal מחליף מעין Post Black Metal תהומי.

בכנות, לקח לי זמן עד שהצלחתי לשמוע את Sklep. פיזית. המוזיקה שלהם כל כך רוויית אפקטים והאקוסטיקה בלבונטין 7 לא מיטבית לסגנון, כך שעד שהסאונדמן לא דאג לנגיעות של הרגע האחרון, את הבס בכלל לא שמעתי (6 מיתרים. לא אשמתי!), את השירה של ולדימיר בקושי רב, את השירה של ניקולאי עד סוף ההופעה לא תפסתי וההפרדה בין הגיטרות הייתה קשוחה עבורי. ההנאה האמיתית מההופעה התחילה רק החל מהשיר השני Doroga, שיר שנפתח בבס דיסטורשני שמן ומגניב עד לכניסת שאר הלהקה לקטע Black מכסח. התרשמתי שמשחקי הגיטרות בין אניה וניקולאי מוסיפים תחכום שבורח מהסגנון כשנראה שבמקום להתפצל לגיטרה מובילה וגיטרת קצב במובן המסורתי, הם מצאו הזדמנויות לחפות זה על זו. התחושה התעצמה עוד יותר כששיר Post Metal כמו Surface הגיע רגע אחד אחרי זה ונראה שהלהקה כולה נכנסת לתוך מערבולת, בעיקר שורה שעיוות פניו במאמץ להרביץ בכוונה מלאה ובתזמון נכון.

משם גם יצאה מעט בעייתיות בהופעה. כשמה שעלו על הבמה הם יצורים מטרידים ולא אנושיים, עליהם להחליט מה מידת חוסר האנושיות שראויה להתקבל. תארו לעצמכם יצור מטריד ואפל שעומד מרחוק ומביט בכם וניתן רק לשער מה עובר בראשו. יש לכם את התמונה בראש? ובכן, זאת תמונתו של ניקולאי שעם פניו הלבנות וזקנו האירופאי טרח מהרגע הראשון ליצור קשר עין עם הקהל ולתת תחושה אותנטית של יצור לילה שמתכנן עלינו כקורבן. אניה הצליחה לאורך ההופעה להתגבר על הצורך להדביק את מבטה לגיטרה והציצה מעט על הקהל. ולדימיר הרשה לעצמו לנתק את המבט מהמוניטור רק כשהעלה חיוך שמח על שפתיו בין שירים. הייתי שמח לחוות קצת יותר מתחושת הסכנה שהפנים הלבנות היו אמורות לדאוג לה.

אחד הדברים שקוסמים לי יותר ב-Post Metal הוא היכולות שלו להישמע מהיר ואיטי בו בזמן. בעוד שנראו אצבעותיו של ולדימיר מכות בעוז ובמהירות בבס, התחושה הייתה חללית ואפלה, כאילו שאנו מרחפים בתוך ענן מאגי. מיד לאחר מכן, ההפך המוחלט קורה כשנפרט אקורד אחד יחיד על פני מיתרי הבס ונוצרה תחושה של התרחשות בעזרת אפקט הריקנות. עם כזאת יצירה דינאמית, הלהקה מצליחה להתעופף הרחק מה-Black Metal המסורתי והטיפוסי ממנו היא שואבת ולמצוא לעצמה פינה מתוחכמת ומקורית. ה-Post Metal שלה גובר על כל השאר ומגוון לנו את החוויה.

מיד לאחר שיר חדש אה-לה Agalloch, ששמו נותר במערכת, הפציע Svept, שיר נוסף בעל וייב Stoner Metal שהצליח להסב את עצמו חזרה לתוך ה-Post Black Metal כשולדימיר פנה מצווחות גבוהות לקריינות אפלה ואיטית ובחזרה. מיד לאחר מכן הלהקה סימנה שסיימה את תפקידה לערב זה והחלה לפנות את הבמה מבלי לומר מילה (אפילו לא את שם הלהקה או קריאה לקנות מרץ'!). לאחר סשן קל ורגוע של סאונדצ'ק בעוד NŪR מכינים את מה שנדרש כדי להופיע, החלה ההופעה הבאה. אה, אמרתי קל ורגוע? התכוונתי קיצוני ומאסיבי. האנשים שעומדים במועדון ומדברים אלה עם אלה לא התייחסו יותר מדי לסאונד הבס והגיטרה שהגיעו מהבמה. ברגע שבן בליעל, הזמר והבסיסט של הלהקה, החל לצעוק בחדות לתוך המיקרופון, כל המועדון הסתובב בבהלה. המתופף אייל לט לא נשאר חייב והצטרף גם הוא עם צעקות תוך זמן קצר. אם היה חשש שהקהל קצת יתקרר אחרי ההופעה הראשונה, החשש התפוגג.

את ההופעה התחילה רביעיית ה-Sludge הזאת בבת אחת ומבלי כל הכנה עם השיר Trader. כשמצדי הבמה עומדים ערן מזין וליאם אליאס הגיטריסטים ונראים די נינוחים ונהנים בגופם המתנדנד, בן ואייל מהרגע הראשון הפגינו סימנים של אטרף. בן עומד בחזית כשפניו לצד הבמה ומתחת לקפוצ'ון שלו ניתן לראות את פיו נפער לרווחה בעודו מוציא צווחות גבוהות המזכירות את הצלילים הגבוהים של Randy Blythe, סולן Lamb of God. בחלק האחורי של הבמה יושב אייל ומשתדל שלא לתת לתיפוף להפריע לו בשאגות הנמוכות שמעל לכל הזכירו לי את הרגעים הנמוכים והמחוספסים הפחות אופיינים של King Diamond. כל ההופעה נעה באנרגיות הללו ותקשיבו, זה פשוט עבד.

המכונה הזאת הצליחה כל כך טוב להביא את המוזיקה האיטית, המלוכלכת והכבדה הזאת שאם היינו עוצמים עיניים היינו מפספסים לחלוטין את שרשרת האירועים הבאה: בשלהי השיר Snake ניתן היה לראות את אייל מתופף ביד אחת ומחזיק את המיקרופון צמוד לסטנד בידו השנייה. ליאם קולט את אייל מתופף ביד אחת, מניח שקרה משהו למקל השני ומציע לו את המקל הרזרבי. אייל מסרב. זה אז שבן קולט מה באמת קורה שם, ניגש לאחור ומחזיר את המיקרופון אל תוך הסטנד באופן רופף מספיק כדי שתוך רגע קל, בעוד בן שב לקדמת הבמה, אייל יחזור לאחוז במיקרופון שצנח שוב. הסיפור הזה נגמר רק כשהסאונדמן רץ לבמה, חיבר חזק את המיקרופון ובסוף אפילו הדביק אותו. החלק המדהים בכל הסיפור הזה הוא שלמרות המאמץ הבלתי אפשרי להתגבר על הכשל הטכני הזה, המוזיקה לרגע לא הפסיקה, לא נעשה פחות טובה והתופים נשארו בקצב וב-feel. רק מקצוענות אמיתית יכולה להתגבר על כזה אירוע בכזה מינימום של פגיעה בחוויה.

לאחר כמה משחקי פידבקים מאוד קולניים של הגיטרות מול המגברים ונעיצה אחת של גיטרה בס עם הראש בבמה והגוף מונף כתורן, הלהקה סיפרה לקהל שהשיר Water הוא האחרון לערב זה וביקשה לכבות את כל האורות ולנגן אותו בחושך. כשתאורה אדומה מינימלית היא כל מה שנותר על הבמה, ניתן היה לראות כיצד שלמרות שכל האנרגיות כבר נגמרו, מאגר בלתי צפוי איפשר להרביץ עוד מנה קיצונית של Sludge/Post Metal לפני שאפשר, מיוזעים ועייפים, להודות למעורבים ולפנות את הבמה. החוויה שקיבלתי בתור הקהל שזכה לחזות בהופעה הזאת סוכמה ב-2 מילים: "היה בנזונה".

בתום הפסקה קלה נוספת, מוזיקת הרקע נעצרה וניתן היה לשמוע יללות של תנים. אני גר באיזור בו תנים אינם נדירים ויוצא לי מעת לעת לשמוע אותם מייללים, כך שההרגל להתעלם מהם פעל עד אשר ראיתי את תיאו דן הופמן, מתופף להקת Zad, בפלג גוף עליון צנום ועירום עושה את דרכו למערכת התופים. מיד אחריו עלו גם הבסיסטית מיטל ברוכיאן וצמד הגיטריסטים אלי בוקצ'ין וגאורגי סורקין. אחרונה חביבה עלתה דמותה של דורין חיון. כשדמותה הקטנה בעלת השיער השחור, הארוך והמתולתל עושה את דרכה בעדינות אל עמדת המיקרופון, אנחנו לא יכולים להעלות בדעתנו שמה שעתיד לבוא זה באמת מה שעתיד לבוא. הלהקה מתחילה לנגן את Sacrifice to the Jackal God, צלילי ה-Black/Doom Metal בוקעים מכל המגברים וכל שנותר הוא לשמוע את שירתה החמה והעדינה של דורין. כשהיא פוערת את פיה ושואגת מלוא גרונה, בעוד פניה מעוותת בזעם וגופה רוכן אחורה, אין כל שליטה באינסטינקט שממלא אותנו בפחד ובצורך במגננה. אפילו שהכרתי את החומרים של הלהקה וידעתי ששירה אופראית זה לא מה שהיא תשיר לי הערב, לא יכולתי לשער עד כמה הסצינה הזאת תותיר בי רושם.

לא, רגע, אנחנו חייבים להתעכב על זה עוד קצת. עד כה זמרי הערב היו עסוקים בלנגן ואני בטח לא יכול לדרוש מהם לחלק את המוח לשלושה חלקים שונים. עכשיו שיש זמרת שרק שרה, אנחנו עשויים אולי לקבל גם קצת ערך מוסף וממש תחושת front person, לא? ובכן, לא קצת. קיבלנו הכל. מעבר ליכולות השירה המרשימות ישנן גם הבעות מבעיתות, כוונה מלאה, הבנה מה היא שרה ומה אנחנו חייבים לדעת, דרמה ולבסוף גם בידור (סטייל סרטי אימה). כשאני רואה מולי דמות גותית מכושפת המאיימת על שלמות גופי כשהיא שוברת את מחסום הבמה, יורדת להיטמע בקהל, מתקרבת עוד ועוד, מאותתת לי שבעוד רגע קל כבר לא אהיה חי ושלם, ולמרות הכל אין בי שום רצון להתרחק ולפספס אף רגע מהמחזה המהפנט שקורה כאן, מובן שיש כאן מישהי שיודעת ליצור רגעים, לעשות מהמוזיקה את הדבר שהוא הרבה יותר ממוזיקה ולהפוך הופעה אחת לחוויה שלמה.

כשדורין לא שרה, אנחנו יכולים להביט מסביב ולראות את שאר חברי ההרכב. זה אז שנוכל לקלוט בקטעי blast beat מהירים ואלימים באילו פנים חתומות נותר תיאו, ממש כאילו שלא מדובר בקטע טכני ושזה בעצם סתם עוד רגע אחד של מה בכך. "אחרי 6,000 השעות הראשונות של blast beat, מה זה כבר עוד שיר אחד? בטח אל מול מימדי היקום המתרחב". גם לאלי ולגאורגי לא חסר כשנראה שהם עושים תורות על מי בשיר הבא ינגן מהר ו-Black-י ומי ישאר עם הפאוור קורדס האיטיים וה-Doom-יים. גם במקרה הזה נעים לגלות שני גיטריסטים שווי יכולות שממלאים האחד עבור השני את החסר. לבסוף, דמותה של מיטל האוחזת בבס במופנמות בסיסטית טיפוסית מקבלת טוויסט כשאת Battle of Slumatgunn פותח קטע בס חצוף. עיניה אמנם עוד נעוצות בכלי, אך משפת הגוף ברור שלא במקרה היא ניצבת על הבמה הזאת. העמידה האיתנה והסאונד הפאנצ'י של הבס יוצרים יחדיו דמות בעלת עוצמה קורנת שמסקרנת אותנו לגבי העולם הנסתר שבה. אותה דמות מתבלטת שוב בעוד דורין ניצב מולה ומנסה להביס אותה בתחרות נגינה (כשגיטרת אוויר היא האופציה היחידה).

הדבר שקוסם לי בסגנונה של Zad הוא שאם נקשיב עמוק אל תוך השירים, מתחת למעטפת הכבדות של השירה הקיצונית ואפיזודות התיפוף האלימות, נשמע שאיבה מקלאסיקות Heavy Metal מוקדם. ממש כאילו ניסתה להוכיח את הטענה הזאת בדיוק, החליטה הלהקה לבצע שיר חדש בשם The Sight אשר מתבלט בשימוש בשירה הנקייה ובקומפוזיציה הבלוזית של Black Sabbath - אם כל המטאל. הרצון שלא לברוח מפשטות נדרשת אל תוך טכניות חסרת הבעה, כמו שצעד אחד רחוק מדי אל מעבר למצוק המטאל הקיצוני יאפשר, היא נקודה לזכותם.

וממצוק אחד למצוק אחר, השיר Cliff החותם את האלבום גם חתם את ההופעה, למרות הקהל שצמא לעוד. ערב ה-Black Metal המיזנתרופי התגלה בכלל בתור ערב Doom Metal מייאש, אלא שלא יאוש זה מה שליווה את מי שהגיעו לתמוך בסצינה המקומית. גם בימינו כשאנו מסתמכים על הטכנולוגיה שתעביר לנו המלצות למוזיקה חדשה ישר ליד, אין תחליף עבורי לתחושת הסיפוק שבפקידת הופעות מקומיות - בין אם בגילוי להקות מקומיות מעניינות ומסקרנות, בין אם בשפיכת אור נוסף על להקות מוכרות ובין אם זאת הזדמנות חדשה להתרועע עם אנשי המטאל - האנשים שלי. הערב הזה נשא עמו הפתעות נעימות שמי שלא באו לחוות לא יבינו. ובהברה אחת? אש!


לגלרייה המלאה