13/06/2022
הדרכים המופלאות לנשף - סקירת הופעת Walkways ו Subterranean Masquerade במועדון ה Wunderbar
כתב: יוני אורן
צילם: אלון לוין

כיאות לנצר למשפחה פולנית בעל אינסטינקט פנימי להוות גאווה לכל אלה שאיכזבתי עוד לפני שהספקתי להיוולד, אני זוכר, אני נוטר ואני רוטן. כמו במשטרה, כל מה שתגידו לי עשוי וישמש כנגדכם בהמשך - ככה גם עם מה שחוויתי מכם. מעצבן שכזה, כמו פולני אמיתי. על כן נראה ראוי שלהקה כמו Submasq שראיתי מופיעים לייב כבר פעמיים בהם ראיתי כבר הכל יקבלו בחינה האם הם ממחזרים ולהקה כמו Walkways שראיתי מחממת את Devin Townsend Project וההופעה והחומרים שלהם ממש לא עבדו לי הן שתי להקות שקל מאוד לכתוב את הסקירה שלהן עוד לפני שיצאתי מהבית ולעבור בהופעה רק כדי לראות איפה אפשר להחמיר איתן (אומרים שסרקזם לא עובר בכתב אז הנה אני מרים דגל. פולנים הם גם סרקסטיים. כבר ציינתי שאני פולני?).

אל ההופעה הגעתי חמוש במידע מודיעיני מאת וידי דולב, הקול של Submasq, שציין ששערי ה-Wunderbar בחיפה ייפתחו ב-20:30 והמופע הראשון יתחיל ב-21:00 בדיוק. נוכח הזכור לי ממופע ההשקה לאלבומם האחרון Mountain Fever (אשר חוגג שנה ממש בימינו), כשמדובר על Submsq, זמנים הם זמנים והדיוק מפתיע. על כן יכולתי להיות מרוצה בפעם הראשונה לאותו ערב כשהשעון הראה 21:03 ולא נראו סימנים לתחילת ההופעה על הבמה. אחחחח אכזבה מתוקה! בעודי מחכה בלא מעש יכולתי לראות את המקום מתמלא באנשי מטאל מימין ומשמאל - קולגות ממטאליסט, מ"זה רוק" וממיליציית המטאל לצד חברי להקות כמו DPS ו-Oceans on Orion ושלל צלמים מכובד. ככל שהזמן מתארך, המקום ממשיך להתמלא עוד ועוד. לבסוף, בשעה 21:19 נראה סימני מוזיקאים על הבמה התופסים עמדותיהם ווידי בחזית מברך את חיפה, מציין שלא ראה הופעת מטאל מלאה כזאת כבר 7 שנים, הפציר בקהל להרים ידיים באוויר והציג את הלהקה ואת כוונותיה לתת את לבם.

אז החלה ההופעה עם Snake Charmer. מהר מאוד וידי תפס פיקוד, הורה על הקהל להרים ידיו וביקש שישארו כך לאורך כל המופע. מרגע שראה שאוסף אנשי החזית נענה לדבריו התפנה לעיסוקיו - לקפוץ, לרוץ, לטפס, לרכון, להושיט, לקחת, לעשות, לתזז ולא להפסיק לתת. בכל פעם אופתע מחדש מכמה שהאדם יודע להופיע, לשיר ולתת לקהל מחזות חד פעמיים. הדבר הנוסף שהפתיע אותי היה ההבדל בתגובת הקהל בין האירועים. למרות שאת הופעת ההשקה בגגרין הם פתחו באותו שיר בדיוק ולא חלפה שנייה לפני שהקהל היה אפ על הרגליים, נראה שהתגובה הפעם הייתה מעט יותר צוננת. כמובן, להיות המופע הפותח בלי להקת חימום זה לא פשוט, אבל כשזה נוגע לאנרגיה המקפיצה שלהם זה היה אלמנט מעט לא צפוי. רק בשיר השני Reliving the Feeling נראה היה שהישנים הצליחו לצאת מהקיפאון ולשתף מעט יותר פעולה עם האינטרקציות האינסופיות של וידי איתם בהן הוא הרים לחיפה, לסצינה שלה ולאתריה (על חשבון תל אביב), הנחה כיצד לבצע את הפוגו הנכון לכל שלב, ביקש עזרה בשירה, ביקש להעניק מהרגאיי, הצחיק, חלק ונתן.

אחד מרגעי העונג האמיתיים בהופעה הגיע בשיר Nomad כשרגיעה של אמצע השיר איפשרה לוידי לחצות את הקהל כאילו היה ים סוף, לעבור בחורבה עד עמידה על הבר שמאחור ולהכין את כולם ל-Wall of Death מיוחל כשבכוננות ספיגה במרכזו בחור חסון וחסר חולצה בשם דניאל. הרגע הגיע והפוגו החל. אל תתבלבלו - לא זה הרגע היפה אבל זה אז שהוא החל, פשוט לא בקהל. על הבמה ניתן היה לראות את תומר פינק בגיטרה, את עומר פישביין בגיטרה השנייה, את גולן פרחי בבס, את שי ילין בקלידים, את ילון שחורי בתופים ואת מתן שמואלי בפרקשנס מצויים ברגע של אושר עילאי מלא רגש בו ניתן לשחרר הכל ופשוט לתת מעצמם. מהות המוזיקה כולה הייתה שם כשגופם נע בהתפתלויות לכל כיוון. ההנאה מהעשייה יחד הייתה פשוט קסומה.

רוצים עוד קצת עונג? יוסף חיימוב מ-Violate Inner Amends הראה אוסף גראולים מהממים כשהצטרף ללהקה לביצוע Somewhere I Sadly Belong (ולחגיגות יומולדת בהן זכה במוידי בכנאפה וכיבה נרות של 666 ליום הולדתו ה-19). נשארו 4 צלילים בערך לסוף השיר וזה נראה כמו רגע טוב לנפילה של חשמל. למעט תאורת רקע, המועדון הוחשך והשתתק. יש להניח שאין חכם כבעל ניסיון כי תוך 10 שניות השקיפו פנסי כיס מאיזור הבמה כשחברי הלהקה אוחזים בהם בידיהם. כשאין הגברה, איך אפשר להסביר את המצב לקהל? עם סימני פנס מצליחים להשתיק אותו ובקול מספיק רם לבשר שזה לא מתוכנן (תארו לעצמכם כמה לא צפוי כמופיע צריך להיות כדי להצטרך לפרט שנפילת חשמל היא לא משהו שבנו בכוונה) ושנראה שהדרך היחידה להמשיך מכאן היא בעזרת סולו תופים מאת ילון. ככל שהתופים מתקדמים אקוסטית, ניתן לשמוע שהם חוזרים להיות מוגברים, כך גם עם הגיטרה ששבה לכשירות עד שכל הלהקה הראתה נוכחות מחושמלת מלאה. השיקום הזה הוא הוכחה ניצחת על כמה שהלהגה הזאת מקצוענית. אנשי Paradise Lost, אנא פתחו פנקסים. נראה שהדבר ההולם האחרון של וידי לעשות כדי שאתגאה בו לפני החזרה לשגרה היה להביא, אכן כן, בדיחת פולנים!

שיר חדש בשם Monuments שייכנס לאלבום הבא נוסה על הקהל והראה שילוב בין Dream Pop, בין ה-Beastie Boys ובין איזה מגה Doom-Sludge-Stoner כבד, כך שיש למה לצפות. הקאבר שלהם ל-Whenever I May Roam של Metallica הרים למטאליסטים הותיקים את האנרגיה. הטקס המסורתי של חתימת ההופעות בעזרת Hymn of the Vagabonds כשבאי הקהל חולקים איתם את הבמה עשה את אותו קסם ישן והופה, הם ברחו מהבמה כל עוד נפשם בם (אחרי הרבה מאוד תודות). עוד הופעה מוצלחת של Submasq (כשהפעם הרגשתי באופן בולט את עומר ושי עושים לי טוב על הלב) סוכמה ונראה שההאשמות במיחזור יחכו ליום אחר.

אם הייתם רוצים להרגיש כמה מלא היה המקום, יכולתם לעשות את זה מיד בסוף ההופעה כשסביבות שני שלישים מהקהל יצאו החוצה לאוויר או להיפוכו (סיגריה). המקום הרגיש פתאום כל כך גדול. אולי אפילו קצת גדול מדי כי Walkways החלו לעלות לבמה והוא לא נעשה קטן יותר. הקהל שבחוץ עוד לא קלט שההופעה הבאה החלה. צלילי הקלידים הממוחשבים מבשרי הרעות שבקעו מההגברה שימשו כמעין כיחכוח קל בגרון וההמון שבחוץ נחפז לתפוס שוב את מקומו בפנים לעוד מנה קטנה של ״מטאל״. בואו נודה באמת - מה ל-Walkways ולמטאל? הם מין סוג של רוק אלטרנטיבי כבד עם שילוב קל של כל מיני Post Grunge או Post Hardcore ומין עוף מוזר בסצנת המטאל הישראלית שאימצה אותם כלהקה משלהם בתור מחווה של רצון טוב.

זה ממש מה שהייתי אומר לפני שקלטתי איזו מנת מטאל כבד שהם הביאו לשולחן. וואו. זה מתחיל מאיזה Alternative Metal בואנו Nu Metal מודרני ושובר, אבל פחות Limp Bizkit והרבה יותר Slipknot. הופעה המבוססת על האלבום הראשון אי שם ב-2018 הותירה בי את הרושם שמדובר על גירסה יותר Emo של Linkin Park ועל להקה שתכלס אין לי מה להמשיך לנסות. הנני מתכבד לומר בזאת שנראה שטעיתי. חברים, אם אתם מחפשים להקה שיודעת לתת בראש לייב באופן מרשים, תחשבו פעמיים לפני שאתם שוללים. משני צדי הבמה ניצבו הגיטריסטים בר כספי ויוני מנר כשמול כל אחד מהם סטנד למיקרופון עבור תמיכה ווקאלית, מאחור פריאל חורש מסתתר מאחורי מערכת התופים (בכישלון רב עקב גודלו הלא צנוע) ומלפנים, תופרים את הבמה ימינה, שמאלה קדימה ואחורה - צלם המגזין אביחי לוי (הנסיך) על הבס ורן ירושלמי במיקרופון. אם כבר בשניהם עסקינן, נראה כאילו אין מילה שיוצאת מפיו של רן מבלי שאביחי נמצא שם לגבות אותו בתנועות שפתיים מושלמות, אך נראה שלא רק אביחי הכיר טוב את מילות השירים.

מרגע שהחלו לנוע בזה אחר זה שיריהם של Walkways, מידת ההשתתפות והאקסטזה של הקהל עלתה פלאים. נדמה היה שכל הקהל כקולקטיב שלטו מצוין במילות השירים, בשבירות ובמעברים מקטע לקטע. זריקות של שמות כותרות העלו צעקות הנאה מהקהל ונראה שקפיצות מהירות וידיים באוויר היו מובנות מאליהן לכל הבאים. זה באותו הרגע שנפל לי האסימון לגבי הצמא הרב שהיה לאנשי חיפה ספציפית להופעתן של Walkways. לא שלא הייתה הערכה לכל מה שעשו Submasq כמה דקות לפני, אבל 7 שנים לא הולכות ברגל ועם כל הרצון הטוב, ריבוי חולצות ה-Walkways היו אמורות להסגיר לי עבור מי באמת היה מחסור רגשי בצפון.

לרן יש יכולת דרמטית מובחרת, בין אם מדובר על שירה כאובה הנעה על סף בכי ועד התפרצויות של גראולים כעוסים ובין אם מדובר על דיקלום מלא פאתוס, כמו שתחילתו של Levitate הדגים. הנושאים מחוברים עמוק רגשית לא רק עבורו ועבור שאר הלהקה, שניכר בפניהם שסופגים לא מעט מהמשמעות, אלא גם בקהל. שירים רבים הוקדשו עבור הקהל, כשהבולטים בהם היו You Found Me שהוקדש עבור אלה שיצרו קשר עם הלהקה וציינו את החיבור אליו ו-Unbearable Days שבוצע כשרן יושב על כיסא בר אדום וכוון לכל מי שעוברים דברים בימינו. אין מה לומר - הקהל התרגש.

ההקדשה הבאה לוותה בסיפור על אדם אחד שליווה את הלהקה מימיה הראשונים ואפילו נשאר תיעוד שלו בעודו מלווה את הופעתם ב-Wacken Metal Battle כששפתיו מראות ״אביחי, ׳סתכל לפה״. האדם היה ארד אמיץ לב ז״ל אשר הובס לאחר מאבקו במחלת הסרטן לפני כמה שבועות. בהקדשה אישית לאדם שחיזק את הלהקה כבר מההתחלה ונכח ברוב רובן של הופעותיהן, רן הפציר בקהל להצטרף לקריאת ״אביחי, ׳סתכל לפה״ המסורתית, פעם אחת רמה לפני המעבר לשיר Towards the Light - שיר של שמחה לדבריהם באופן סימבולי לזכר עם חיוך של ארד. השיר? רחוק מאוד מלהיות נוגה. מביאים בראש בדיוק כמו שהוא אהב. חבל שלא יזכה לראותם על במת Wacken כלהקה מן המניין בקיץ הקרוב.

הסט ליסט יותר מפעם תואר בתור רכבת הרים ואכן לצד בלדות רגועות בהן רק הגיטרות שותפות לשירה נשמעו שירים שגבלו ב-Sludge וב-Hardcore עם קטעי תופים עצבניים ושירה שהגיעו לקצה הקיצוניות, בעיקר כשאורון אלול מ-Andrelamusia הצטרף לביצוע של Thank You (מיד לאחר שסיים להסתחבק עם אביחי תוך כדי השיר). אם יצא לכם לפספס - מדובר על אחד הזמרים עם הלוע המלוכלך ביותר שיצאו מהארץ ועם יכולות ווקאליות מרשימות. על הבמה הזאת הוא הצליח להשתלב מעולה. אם זה לא מספיק, גם בר הוציא פה ושם גראולים להשלמות התמונה. חומרים חדשים כמו Prove Me Wrong או A Programmed Mistake לוקחים את הקיצוניות עוד רחוק יותר. נראה שבקרוב בדיחות על כמה ש-Walkways הם לא מטאל כבר יהיו מיושנות מדי.

למורת רוחם הרועמת של הקהל, רגע לפני שביצעו את Despair, רן הודיע שזה השיר האחרון לערב זה והודה לכל נפש שניתן להודות לה. בניסיון אחרון, ברגע שתם השיר הקהל החל בקריאות Walkways בציפייה להדרן, אבל הלהקה החלה בירידה מהבמה והזמינה את הנוכחים לבוא לראות אותם באיזור המרץ׳. השעה כבר מאוחרת ושבוע חדש וקשוח יפתח ממש בעוד כמה שעות. המקום החל להתרוקן.

מצחיק העניין הזה. ביום שלאחר מכן ניסיתי להקשיב פעם נוספת לאלבומיהם של Walkways. הם לא עבדו לי. נראה שיש קסמים מסוימים שרק מופע לייב ברגע הנכון יכולים להעביר. שתי להקות גדולות שצמחו מהארץ הזאת הראו שלעיתים אין תחליף לחוויה שזוכים לחוות במו עינינו ואוזנינו במקום הנכון בשעה הנכונה. המקצוענות של שתי הלהקות ניכרת והאירוע היה אחד מלבב. לפחות בזה יכולתי להתנחם לאחר שאת הפולני שבי לא הצליחו לאכזב כצפוי. איזו אכזבה.


לגלריית התמונות המלאה