Bruce Dickinson – The Mandrake Project

19 שנה לקח לאמן האהוב עלי ביותר עוד מהילדות להוציא אלבום סולו חדש.
האחרון שלו היה Tyranny Of Souls שיצא ב 2005, אלבום טוב, אפילו טוב מאד, אבל השניים שקדמו לו
היה הדבר הכי טוב שיצא ל Iron Maiden (בלי להיות Maiden) מאז Fear Of The Dark.
מה היה הגורם החסר בין שני האלבומים שלפני ו Tyranny? אדריאן סמית'. הגיטריסט של Maiden שחזר
לראשונה למרכז העניינים עם האלבום המשובח Accident Of Birth ו The Chemical Wedding הלא פחות
טוב שאחריו.
סימן ראשון שאולי היה יכול לסמן לי שלא לצפות כאן לקלאסיקה כמו שני האלבומים ההם, היא העובדה
שסמית' כבר לא היה שם, נכון – Roy Z, מי ששותף לכל אלבומי הסולו של ברוס מאז Balls To Picasso –
שם, מפיק כותב ומנגן, , אבל חסר גם הבסיסט Eddie Casillas שעשה עבודה מיידנית להפליא בשני
האלבומים ההם.
הייחוד של האלבום הזה הוא שהוא שוחרר במקביל לקומיקס בעל שם זהה, 12 גליונות שלהם דיקינסון כתב
את הסיפור המקורי, שעוסק במאבק ארוך שנים המדע לעולם המיסטיקה והכשף. האלבום כולו הוא אלבום
קונספט שמכתב מבחינת התוכן עם זה של הקומיקס. אבל מה לגבי המוזיקה? בזה בעיקר אעסוק:
הפתיחה דווקא מרשימה, Afterglow Of Ragnarök הוא מטאל משובח מהסוג שהייתי רוצה יותר לשמוע
מברוס ואולי גם ממיידן, כבד, דרמטי, קליט, עם הפקה פריכה ומוצלחת, זה לא הפרוג הארד רוק הנמתח
שמיידן עושים כמעט כל הזמן באלבומים האחרונים.
Many Doors To Hell הוא כבר שיר יותר "Meh" כזה. הבי מטאל חמוד כזה של שנות השמונים, אבל חסר
ייחוד.
Rain On The Graves היה הסינגל השני מהאלבום והוא כבר יותר לעניין, מטאל כבד יחסית, עם אווירה,
קצת שטיח קלידים, ושירה אווירית יותר של ברוס שבה מתבטא הצד התיאטרלי הלא מבוטל שלו. הפזמון לא
יותר מחביב, אבל הבתים מעולים – וההרמוני סולו של השיר זה מיידן קלאסי.
Resurrection Man זה עוד שיר Meh.
Fingers In The Wounds הוא יותר שיר רוק מעובה קלידים מהסוג שהייתם מצפים לקבל ב Balls For
Picasso, ובגדול, שיר Meh.
Eternity Has Failed מתחיל עם אלמנטים אינדיאנים, שקט, מרגיש כמו שעמומון בהתחלה, והדקה וחצי
הראשונות שלו אכן יובש. אבל אחרי? מטאל מיידני אפי, דרמטי – בדיוק מהסוג שרציתי מהאלבום הזה,
המשך ישיר של Accident Of Birth. ובאמצע בכלל יש שינוי ועליית מקצב מעולה, זה שיר מהסוג שמזכיר לי
למה אני אוהב את מיידן ואת ברוס. למרות שהוא ארוך – הוא לא משעמם, ובקטע הארוך של הסולו – מנגן גם
Gus G התותח מיודענו שעבר גם כברת דרך עם אוזי אוסבורן.
Mistress Of Mercy מתחיל כשיר הארד רוקי כבד למדי, אין בו איזה ייחוד או מלודיה סוחפת, אבל הכבדות
שלו והאנרגיה סוחבות אותו, זה לצד פזמון לא רע.
Face In The Mirror זה הבלדה הנדרשת, שיר יותר דכאוני מהמצופה לא מרתק במיוחד מוזיקלית – אבל
עובד יפה עם הטקסט.
Shadow Of The Gods מתחיל שקט ודכאוני משהו – עם המילים And So We Lay – שמחזירות אותנו
לשורה And so we lay, we lay in the same grave משיר הנושא של Chemical Wedding, כשיש דמיון
לא מועט בין השירים. מדובר שוב בסוג של שיר שקט, אבל הוא בעל כוח ואווירה שעובדים כמו שעבר
Chemical Wedding, והוא כולל כמה מקטעי השירה המרשימים ביותר של דיקינסון מאז ימי מיידן

המוקדמים. באמצעו הוא מקבל שינוי מטאלי כבד ועלייה דרמטית שכוללת את ברוס בשיא האגרסיביות
הווקאלית שלו, החיבור בין השקט והדרמטי לכבד והקצבי הופך אותו לאחד השירים הכי טובים באלבום.
Sonata (Immortal Beloved) הוא יצירה אפית של למעלה מ 9 דקות – שמתחיל דומה מאד למה שהיה ב
Chemical Wedding, הוא שקט, דרמטי – אבל לא משעמם.
Yאם לסכם, זה אלבום שכולו קצוות. שירי מטאל מיסטים כבדים, כמה פילרים, וכמה שירים איטיים ואויירתים
יותר, שחלק קטן מעט לא עובד, אבל רובם סוחבים בזכות האווירה והקול האלמותי של דיקינסון.
הייתי רוצה לתת לאלבום ציון מושלם, כי באמת מדובר באלבום טוב עם קטעים לא פחות מגאוניים, אבל בגלל
שיש בו 3-4 שירים שהם בינוניים, אאלץ לתת קצת פחות – אבל עדיין להמליץ לכל חובב מיידן או מטאל
קלאסי שישיב ויקשיב לו. זה שווה.