Judas Priest – Invincible Shield

אז עברו 6 שנים מאז מה שהוגדר אז כ "אלבום קאמבק", ומסתבר שאפשר גם לאלבום החדש של Judas Priest לקרוא "אלבום קאם קאמבק", ות'כלס – זה יהיה תואר יותר מוצדק, כי למרות ש Firepower היה אלבום טוב ללהקה האגדית הזאת – Invincible Shield הוא אלבום מצויין. אולי מאלבומי המטאל המסורתי הטובים ביותר של ה 20 שנה האחרונות.

אי אפשר לצמצם את החשיבות של המפיק באלבום – Andy Sneap, מי שנתן בוסט חדש של אנרגיה ללהקות כמו Accept, Testament ו Megadeth וגם ל Firepower, הוא לא רק נותן סאונד מלוטש ומשובח ללהקות שלו – הוא יודע לשבת עליהן ולהוציא מהן את הטוב ביותר שיש בהן. לוקח מה שהיה טוב בהן בשלב כל שהוא – ודואג להחזיר את זה לקדמת הבימה.

שמעתי מישהו שאמר על האלבום זה שהוא האלבום הכי טוב של הלהקה מאז ה Painkiller, ולמרות שאני אוהב מאד גם את Jugolator עם ריפר – אני חייב להודות שזה כנראה נכון, אני קצת עושה לעצמי ספוילר – אבל כבר עשיתי בהתחלה ממש אז פאק איט – זה האלבום הכי טוב שלהם מזה 30 שנה.

ההשוואה ל Painkiller פחות מדוייקת, אבל הוא ללא ספק הכלאה בין Defenders of The Faith לרגעים הפחות כבדים של Painkiller, זה אלבום הבי מטאל עם שורשי הרוק המסורתי של אלבומי הלהקה משנות השמונים – אבל יש בו הכול, ריפים משובחים, שירה של הלפורד שלא מאכזב למרות הגיל ההולך ומצטבר, לידים מדהימים – בעיקר של הגיטריסט ריצ'י פאולקנר, שמצטרף פה ל Glen Tipton, אחד משני הגיטריסטים המקוריים של הלהקה שפרש עקב מחלת הפרקינסון בה חלה. על הכתיבה שניהם, גם Sneap וגם בוב הליגן, מוזיקאי אמריקאי וותיק שמסתבר שכתב איתם כמה משירי הענק של הלהקה – ביניהם Some Heads Are Gonna Roll.

שני השירים הראשונים באלבום זה פצצות מצרר מידיות ,הלפורד צורח את נשמתו וגורם לרוב סולני המטאל בגילו להשמע כמו כלבים מוכי אסטמה, יש כבדות, תופי דאבל בס של סקוט טראביס ירום הודו, ועבודת ליד גיטר משובחת שמזכירה לפרקים מאד את ה Painkiller. הסאונד של הסנייר חסר את האקסטרא בום שנתן לו המפיק Chris Tsangarides ב Painkiller, אבל מבחינת השירה והגיטרות זה ממש שם.

שיר הנושא מתחיל אולי כמו שיר הבי מטאל סביר – עם ריף חביב, אבל אלוהים איך שזה מצטבר למסה קריטית של פצצת גרעין מטאלית מרטיטת לב וכליות. כבד בסגנון Painkiller, הלפורד נותן בצרחות, טרום פזמון עם ריף ניאו קלאסי – פזמון המנון מטאל, ואז תחלופת לידים אורגזמית ומסיימים ב harmony Lead ש Iron Maiden צריכים לשבת וללמוד כדי לחזור למה שהם ידעו לעשות בשנות השמונים.

אם אני נשמע מתרגש לגבי כל זה. אז באמא שלי שאני כן. אני זוכר התרגשות כששמעתי את האלבום Blood Of The Nation – הראשון, סוג של תחושה נעימה שהופה – אלבומי מטאל גדולים עוד לא עברו מהעולם, יש מי שעושה מטאל מסורתי טוב באמת – ולא, זה לא אני – אלה באמת הלהקות שמיצו עצמן ומתקשות להוציא שוב אלבומי ענק.

אז ג'ודאס עשו את זה, החברה שרובם בשנות השבעים שלהם או בדרך לשם – פשוט נותנים פה מופע מטאל שהחזיר לי את הבאז שהיה לי כשהייתי בן 15 עד 25.
Devil In Disguise הוא שיר מטאל איטי יותר, ממש Defenders קלאסי, אבל שוב קליט – לא ארוך מידי, הקטע הממש טוב הוא דווקא החלק של הסולואים וחילופי המקצב מהאמצע – שמשדרג אותו משמעותית.

Gates Of Hell זה המנון מטאל שנות השמונים מצויין, והעבודה של פולקנר שם בגיטרות מעמידה אותו די בקלות ברשימת הגיטריסטים הטובים שפועלים היום בז'אנר, באמת – לא פחות, הוא לא איזה שרדר ניאו קלאסי מטורף – הוא פשוט גיטריסט מצויין שלא מוציא צליל אחד מיותר בלידים שלו.

הקטע ה Meh היחידי הוא Crown Of Thorns, סוג של בלדת מטאל עם אלמנטים בכיינים, מאד שנות השמונים, אבל לא עבד עלי.

As God Is My Witness ממש הזכיר לי את Metal Meltdown או Ram It Down עם הריף החורש מלווה דאבל בס של טרביס – יופי של שיר, ה Pre Chorus והלידים שמסביבו זה פריסט קלאסי – כבד, מלודי, מלכותי – אלוהים אני אוהב את הלהקה הזאת.

אני לא יודע איך להגדיר את זה אחרת – אבל כנראה שג'ודאס הם כנראה כרגע להקת ההבי מטאל הכי טובה בעולם. נכון Maiden עוד פעילים, נכון Saxon גם הוציאו השנה אלבום מצוין, אבל לדעתי – שום דבר שיצא בשנים האחרונות לא מתקרב אפילו למה ש Judas עשו פה.

אני יכול להמשיך עבור שיר שיר – אבל אין טעם. תאמינו לי, כולם טובים. תפסיקו כבר לקרוא ולכו להקשיב לאלבום.