זועמים בתל אביב – ביקורת על הופעתה של להקת Rage

השישייה יודעת היטב את חוזקותיה ופתחה את ההופעה עם תותחיה הכבדים – תחילה Battlefield, אחריו Commission, ממנו אל Epiphany Star ומשם אל Cursed Vow. אנדריי סימנובסקי, זמר הקלין של הלהקה, היטיב לתאר את הסיטואציה וציין שהאנרגיות של הקהל הן פגז, ותיגמל את כולנו בבשורה המאוד משמחת שאלבום חדש של הלהקה בדרכו אל אוויר העולם. אם ההופעות הרבות לא הסגירו זאת, והאופן בו החבורה משתפשפת כלהקה מהופעה להופעה ונהיית מתואמת יותר באנרגיה שלה על הבמה – עכשיו זה היה ברור שהלהקה פשוט לא מפסיקה לעבוד.

את ההופעה חתמנו עם Silence Game, השיר הסוגר את ה-EP אותו שחררה לפני חודשים ספורים, ואיתו המושפיט היחיד לערב זה, שהיה אמנם מצומצם בהיקפו ובכמות המשתתפים בו, אך מדויק ועצבני בכל זאת.

לאחר הפוגה קצרה המשכנו אל הופעת החימום השנייה לערב, זו שבזכות חבריה והיוזמה שלהם להגשים חלום בכלל התאספנו לערב זה – Desert. הלהקה סיפרה בהתרגשות כמה ציפו חבריה ליום הזה בו יחלקו במה עם Rage והלהקה תופיע בארץ, לא רק משום שהלהקה אהובה עליהם אישית, אלא גם כי השפיעה רבות על חומריהם שלהם.

גם כאן התחלנו עם תותחים כבדים – תחילה מתחילים עם Assassin's Fate, ממנו אל Son of a Star, ובאופן מתבקש אל Masada Will Never Fall. המשכנו בסטליסט ראוי, מ-The Flying Dutchman אל I Gave You a Kingdom (אשר בגרסתו המשודרגת שזורת השירה האופראית – עוד על זה ממש תכף – הפך ללא ספק לאחד מהשירים האהובים עליי של הלהקה), משם אל השיר Fortune Favores the Brave, ואז אל Sons of War העוצמתי. חתמנו את ההופעה עם Letter of Marque, מלווה בים פנסי פלאפונים נעים מצד לצד עת השיר מתרכך ודגל פיראטים ענק מתנופף על המסך בירכתיי הבמה.

לא היה קשה לשים לב לתוספת החדשה להרכב הלהקה – גברת אדומת שיער בשם ההולם Lada Red שזו הופעתה השניה כבר עם הלהקה, וכפי שהבטיח סולן הלהקה אלכסיי ריימר – היא כאן כדי להישאר. קולה הגבוה והעוצמתי של לדה הוא תוספת מאוד מחמיאה ונכונה ללהקה, ששירה אופראית נקייה מצליחה להדגיש את חוזקותייה וגם לתת לחומריה נפח ועומק. גם נוכחותה הבימתית מאוד תורמת להופעה, שאמנם עומדת בקונטרסט רב לשאר חברי הלהקה המחוספסים יותר, אך ניגוד זה דווקא מוסיף לתחושתי עניין רב להופעה.

בזמן מלא הציפייה לקראת ההופעה המרכזית של הערב החלתי להרהר לעצמי על הסיטואציה – זו הפעם הראשונה בה ענקית ההבי-פאוור מטאל הוותיקה הזו מגיעה לישראל. Rage היא לא "סתם" עוד הופעת חו"ל, היא אחת מחלוצות ומבססות ז'אנר הפאוור מטאל. נכון, היו לה חילופי הרכב רבים ולפרקים אף די תדירים לאורך השנים, כאשר מההרכב המייסד כבר מאז 1988 נשאר איתן רק Peter "Peavy" Wagner, ווקאליסט ובסיסט הלהקה והרוח החיה שמאחוריה מלפניה ומצדדיה, אך הלהקה המשיכה להיות פעילה באופן עקבי לאורך כמעט 4 עשורים, עם 25 אלבומי סטודיו וארסנל מכובד במיוחד של חומרים באמתחתם. מגיע לה להופיע במועדון מתפוצץ מקיר אל קיר ומרצפה אל תקרה, אך באותו לילה הגגרין היה רחוק מלהיות אפילו במחצית מהקיבולת שלו. ייתכן שמבול ההופעות שתוקף אותנו (טפו טפו חמסה חמסה שלא יגמר לעולם) עושה את שלו, והקהל נאלץ לבחור היכן לחרב את המועדון (מעייף ממש להשמיד מועדונים יום אחרי יום). ייתכן ש-Rage תישאר פנינת עבר של אלו שגדלו על חומריה או של כאלו שגילו אותה בשלב מאוחר מדי בחייהם, כמוני. מי שהיה באותו ערב קיבל הופעה ייחודית ומונומנטלית, שעושה קווץ' בלב לא רק למעריצים האדוקים אלא גם לקהל הצעיר והמזדמן.

בשל מחלה לא צפויה של הגיטריסט Stefan Weber קיבלנו את Rage בהרכב מצומצם אך מקצועי לעילא, כאשר בנוסף ל-Peavy ומתופף הלהקה Vassilios "Lucky" Maniatopoulos שנתנו הופעה מלאת אנרגיה ומאמץ רב ניכר, גם גיטריסט הלהקה הנוסף Jean Bormann מילא את מקומו של Weber וניגן את קטעיו תוך שגם ביצע את חלקיו המקוריים היכן שרלוונטי, ולא רק זאת – גם נופף לכל עבר את השיער הכי יפה שראיתי בחיי. הטריו-לעת-מצוא הגרמני סיפק לנו סטליסט מגוון וייחודי, שונה מזה שהלהקה עשתה בכל הופעותיה הקודמות בחודשים האחרונים, ועל אף הקשיים הלהקה באה באנרגיות וליטוש שמגיעים רק עם קריירה כה ענפה ומשמעת אדירה, שלא באה כלל על חשבון אווירת ההבי מטאל הסוחפת.

את ההופעה פתחנו ללא כל הקדמות וגינונים עם שני שירים חזקים אי שם מחומריה משנות ה-90 המוקדמות מהאלבומה השביעי של הלהקה – Shame on You ו-Solitary Man. מהם קפצנו כעשור בזמן אל Great Old Ones, ומשם אל עוד חומרים ממעמקי שנות התשעים – The Missing Link ו-Nevermore מאלבומה השמיני של הלהקה וכן Black in Mind ו-Shadow Out Of Time מאלבומה העשירי – אך מיד אחריהם אל My Way – שיר צעיר בן 6 שנים בלבד, ואל Let Them Rest in Peace שצעיר אף מכך (אך ללא ספק היה חביב הקהל ונענה בקריאות רמות לכל אורכו). הקפיצות הללו, שחזרו על עצמן לאורך כל הערב – הדגימו את עושר הרפרטואר של הלהקה ואת הקושי לדגום את כל נקודות הזמן הרלוונטיות.

המשכנו את ההופעה עם From the Cradle to the Grave האפלולי יותר, End of All Days ו-Back In Time שהבהירו לי היטב את מגוון החומרים שלא הכרתי כלל של הלהקה – מבלדות מרגשות אל המנוני הבי מטאל, יהלום מלוטש היטב שלא הערכתי מספיק עד ההופעה הזו, והמשכנו עם השיר A New Land, ניצן יחיד בהופעה זו מחומרי אלבומם האחרון שיצא לפני כשנתיים בלבד. לפני ההדרן קיבלנו את Refuge המחוספס, ומיד עם חזרתה של הלהקה לבמה קיבלנו ברצף את Empty Hollow, אחריו את Straight to Hell המצויין שחיכיתי לו כל ההופעה (וכך נראה שגם כל הקהל), Don't Fear The Winter הוותיק ששמו נקרא לכל אורך ההופעה מאזור קדמת הבמה, ולפרידה סיימנו עם Higher Than the Sky, תחילה בשירה של הקהל את הפזמון שוב ושוב, עד שהצטרפה הלהקה וליוותה את שירת הקהל עד הפרידה עם ירידת השלשה מן הבמה.