10,000 אגרופים באוויר – סקירת הופעת Disturbed בישראל

איך דוחסים יחדיו לשעתיים תרפיה קבוצתית, הצעת נישואין, את ההמנון הלאומי ואלפי מעריצים ששרים בגרון ניחר, מזילים דמעה ומשתתקים בהינף אגרוף קמוץ? הפתרונים לדיוויד דריימן –רועה רוחני, ציוני נלהב ובראש ובראשונה אחד הקולות הבולטים ואחד הפרפורמרים הטובים בהאבי מטאל המודרני – שהוא וחבריו ל-Disturbed הרעידו ביום רביעי האחרון של חודש יוני את ביתן 1 במתחם אקספו בגני התערוכה בתל אביב. באחת ההופעות הטובות שנראו כאן בשנים האחרונות, הרעיף הקהל הישראלי טונות של אהבה על הסולן שתמונתו יושב על שרפרף בראש מורכן, מתקשה להסתיר את דמעותיו, נחקקה לבטח על לוח לבם של מי שנכחו באירוע. "המופרעים" מצדם ניגנו סט ארוך במיוחד, פרשו מעל ראשי הנוכחים כיפת ברזל מוראלית והפגינו נחישות וכושר לחימה מול מערכת הגברה שהתגלתה לפרקים פחות כשותף קואליציוני ממושמע ויותר כאופוזיציונר לעומתי ועיקש במיוחד.

אך לפני המפגש עם מכונת הלהיטים המשומנת ויצרנית אלבומי הפלטינום משיקגו; לפני גרסת האָ־קַפֵּלָה של "התקווה", הגופייה עם סמל צה"ל, הדיאלוג עם הקהל בעברית, ועשרת אלפים (פלוס מינוס) אגרופים נלהבים באוויר, הזדמן לקהל מפגש עם שתי להקות חימום אנרגטיות וססגוניות במיוחד. בעבור שתי הלהקות, SaffeK ו-Subterranean Masquerade, היווה הערב הזדמנות פז להרחיב את הפאן בייס ולהגיע לקהל שחלק ממנו לפחות לא עוקב באדיקות אחר המתרחש בסצנה המקומית.

בעידן שבו מבט מזוגג משתקף מהעיניים שכורעות תחת נטל האור הכחול והיד גוללת בכפייתיות את הפיד האינסופי, ללכוד את תשומת לב הקהל מהווה אתגר ממשי עבור לא מעט להקות. אך אמירה זו לא רלוונטית או תקפה פחות ביחס לשתי להקות החימום.

עם חיבה יתרה ל-The Doors, לג'ים מוריסון, לפסיכדליה ולבחירה בקולקטיב כמסגרת אמנותית, "ספק" – אורן אמיתי (גיטרה ושירה), יונתן עירון (קלידים), גיל מאיר (גיטרה), יונתן אלתר (תופים) ואפריל מנדיל (בס) – יכולים להיחשב בתור הגרסה הפלורנטינית שלKing Gizzard & the Lizard Wizard, בתוספת השפעות מעולמות הבלוז, ה-Fאנק, ובעיקר – שואו בימתי מחשמל. הבזקי התאורה שמתוזמנים עם התיפוף השבטי והאינטנסיבי, הגרוּב של הגיטרות והבס, הקלידים שעוטפים את האדג'יות הרוקנרולית בשמיכת פוך מלודית וחמימה, וההשתוללות הבלתי פוסקת של הסולן אמיתי – כל אלו הפכו את הופעת החימום הראשונה לחוויה הרפתקנית וסוחפת חושים שהתעמעמה בשל מערכת ההגברה והאקוסטיקה באולם הכנסים. אלו לא עשו חסד עם "ספק" כמו גם עם הבאות אחריה וביאסו כמו צ'קלקה כחולה שמבשרת על פשיטה משטרתית קרובה על מסיבת טבע.

שיפור מסוים בסאונד נרשם בהופעת החימום השנייה, של "סאבמאסק", אך לא ברמה כזו שתאפשר לתומר פינק (גיטרה), לדוידאבי ("וידי") דולב (שירה), לעומר פישביין (גיטרה), לגולן פרחי (בס), לילון שחורי (תופים) ולשי ילין (קלידים), להפגין באופן מקסימלי את מלוא כישוריהם ויכולותיהם. אך למרות זאת, חברי הלהקה הצליחו בסופו של יום להפיק את המיטב מהסיטואציה גם בנתוני פתיחה פחות אידיאליים. בנוסף, הם הצליחו להשתחרר בהדרגה מההתרגשות שאחזה בהם למראה אולם רחב ידיים גדוש אלפי מעריצים פוטנציאליים שעבור חלק ניכר מהם, לפי התרשמותו של כותב שורות אלה כמובן, זהו המפגש הראשון שלהם עם הלהקה. וכך, עם שני שירים חדשים לצד להיטי האלבום האחרון "Ascend", "Mountain Fever" ו-"Somewhere I Sadly Belong" והבימתיות המוחצנת והתזזיתית של "וידי", הצליחה הלהקה לסחוף גם את אלה שלא בקיאים ברפרטואר שלה או אחרים שהקדימו את כניסתם לאולם כדי לתפוס מקום טוב לקראת הופעת ה"הד־ליינרית".

ואכן, ללא החלוקה מההופעה הקודמת של הלהקה בישראל (02/07/2019 בלייב פארק בראשון לציון) למתחמי אורקסטרה, טריבונות ודשא, הצטופפו האלפים בביתן 1, כמו בימי טרום הקורונה. המעריצים השרופים, האולטראס של "דיסטרבד" אם תרצו, התמקמו ליד גדרות האבטחה שבסמוך לבמה, אוחזים בידיהם כרזות שכללו מסרי תמיכה ועידוד וכן דגלי ישראל שבהם הוחלף מגן הדוד בלוגו האקומני של הלהקה. הצפיפות באזור שקרוב לבמה לא הייתה הרמטית והמעריצים, שהפגינו התנהגות מופתית וקולגיאלית לפחות במקום שבו עמדנו, אפשרו לכל מי שביקש להיות במרחק נגיעה מדריימן להשתחל פנימה ללא קושי. אך כשם שהפגינו קולגיאליות איש כלפי רעהו, כך הפגינו גם מורת רוח מהחריגה המזערית מהלו"ז המתוכנן שנקבע ל-21:45.

ההמתנה קצרת הרוח התחלפה בשאגות שמחה כששם הלהקה הואר באור נגוהות וכשארבעת חברי "דיסטרבד" – דריימן, הגיטריסט והקלידן דן דונגאן, המתופף מייק ונגרן, והבסיסט ג'ון מוייר – הופיעו בשר ודם.

לאחר שהשלים סיבוב עתיר רושם של 360 מעלות, אחז הסולן במיקרופון ובאצבע מורה שבאותו הרגע נדמה היה שהיא מופנית לעבר כל אחד מהנוכחים באולם, פתח את ההופעה בקריאה "Hey You"; מילות הפתיחה של הסינגל תחת אותו השם מתוך האלבום האחרון של הלהקה "Divisive".

באולם שהוא מבחינתו מגרש ביתי נוסף ואל מול הפמיליאריות הישראלית, דריימן חש משוחרר מתמיד ובחלוף זמן קצר, השיל מעליו את מעיל העור השחור בסגנון מטריקס שעמו נכנס לאולם. אך גם מבלי ששובל מעילו הארוך של מורפיאוס ישתרך מאחוריו, דריימן הוא בחזקת חצי אל מהמיתולוגיה היוונית – הבחירה המתבקשת היא באורפיאוס ברוך הכישרונות שהיה נביא, מוזיקאי מחונן וזמר שלפי המיתולוגיה היוונית נהרות סטו ממסלולם וחיות נאלמו דום לקול שירתו הענוגה, אך גם דמות מיוסרת שידעה לא מעט צער ומכאוב – גם כשהוא עוטה על גופו חולצה נטולת שרוולים.

אחרי "Hey You", שלמרות היותו חדש הוא שיר אולדסקול "דיסטרבד" במיטבו, הלהקה מבצעת שניים מלהיטיה הקנוניים, "Stupify" ו-"10,000 Fists". בראשון מבין השניים מונפות באוויר אלפי אצבעות משולשות ובשני אלפי אגרופים קמוצים. ב-"10,000 Fists" באה לידי ביטוי מלוא העוצמה של מי שניתן לכנותו ברוח התקופה "כוח ונגרן": מתופף שצורך ככל הנראה את מזונו ממצילת ספלאש ממנה הוא שולה את המזון באמצעות דראם סטיקס.

אך אם מטחי הירי של ונגרן ב-"10,000 Fists" נשמעו בבירור בשיר זה ובשירים נוספים שבהם הרעיד את רצפת האולם, צלילים צורמים יצאו מהגיטרה של דונגאן. כמו בהופעות של "ספק" ושל "סאבמאסק", סאונד פרובלמטי היה גם מנת חלקם של "דיסטרבד". בחלקים מסוימים באולם, אלה שמרוחקים מהבמה, וללא אטמים, הסאונד היה בעייתי אף יותר. כמו מאחורי זכוכית מט, הגיטרות והבס נבלעו כמעט לחלוטין והיה קושי ממשי להבחין בניואנסים.

ייתכן שתפילותיי, שלא לומר תחינותיי, לשמיים נענו, שכן שיפור מסוים בסאונד הורגש ב-"Prayer", הנציג היחיד מהאלבום "Believe" בסט ליסט הנוכחי, והתאוששות נרשמה ב-"Are You Ready", שבו הקהל הניע את הראש בהד בנג כמעט אחיד, כמו בתפילה המונית בכותל.

בשונה מהופעות אחרות שבהן שירים מהאלבום האחרון נכפים בכוח על הסט ליסט, נכבלים במיטת סדום מטאפורית לדף ה-A4 שמודבק בנייר דבק לרגלי חברי הלהקה, "דיסטרבד" נהנים כיום מהפריבילגיה לנגן שירים חדשים שלא נופלים באיכותם משירים מוכרים שמקומם בפנתאון של הלהקה מובטח.

וכך, "Bad Man" המצוין מהאלבום האחרון "Divisive", התקבל בזרועות פתוחות כמו ווטרן מוכר ואהוב, פשוט בגלל שהוא כולל את כל האלמנטים שהקנו ל"דיסטרבד" את תהילתה כמכונת גרוב וכיצרנית של המנוני אצטדיונים: מילים מתריסות שמוטחות לעבר דמות דמונית וחורשת מזימות; התיפוף הנחוש של ונגרן; השירה הצרודה בקצב הפרקשן של דריימן בבתים והשירה המסוגננת יותר, על גבול האופראית, בפזמון, בעוצמה של מנוע ספיטפייר או של רכב קרבי משוריין; ההתמקדות של לונגאן בלנגן ריפים קצובים ושריריים ובמידת הצורך סולואים מאופקים וחסכוניים על חשבון ווירטואוזיות ראוותנית גרידא.

בנוסף לאלמנטים המוזיקליים שהוזכרו לעיל, רבים משירי הלהקה חולקים מכנה משותף בדמות מסרים מילוליים של העצמה ושל טיפוח חוסן נפשי, רוח לחימה ונחישות. שירים כמו "Indestructible", "Unstoppable" ו-"The Vengeful One" יכולים בקלות להיות שירי כניסה לארנה של כוכבי WWF או שירים להעלאת המורל בקרב משתתפי תחרויות בסגנון "איירון מן".

אך גם המסר המילולי הנחוש ביותר לא הצליח לאלחש לחלוטין את הכאב שסולן הלהקה נושא עמו וגם לא לבלום את פרץ הרגשות שהציפו אותו בעת ביצוע הבלדה "A Reason to Fight".

בשונה מכותרות השירים שמשדרות חסינות בלתי מסויגת וחסרת גבולות ובשונה מ-"The Guy" – הקמע הכול יכול והבלתי מנוצח של הלהקה שבקליפים של שיריה מביס בקלות את יריביו, מנתץ ללא מאמץ שלשלאות ברזל ומעיף בהינף יד מצלמות מעקב מכדור הארץ לעבר השמש – אחד הפרפורמרים הטובים במטאל המודרני התפרק לרסיסים על הבמה; התפרצות רגשות ספונטנית שלא תישכח במהירה ושלא פסחה גם על גדולי הציניקנים.

כשהוא ישוב על שרפרף, ראשו שמוט על חזהו, התקשה דריימן לעצור את שטף דמעותיו והחל להשתנק כשהשיר התקרב לסיום. לאחר קריאות עידוד רמות ואינספור ידיים שיצרו לעברו סימן לב, הוא התאושש מעט וזקף את ראשו. אך גם אז, נותר במשך כמה וכמה רגעים על מושבו קפוא כאבן; שפתיו קמורות כלפי מטה בכאב שלא ניתן לטעות בו.
כשקם לבסוף על רגליו, נשא מונולוג רגשני במיוחד, שבו ביקש תחילה את סליחת הקהל והסביר שהוא מתקשה עדיין לבצע את השיר עד תומו. "השדים שידועים כהתמכרות וכדיכאון הם מאוד מאוד אמיתיים", אמר. "אלו מחלות שלא שונות מסרטן. איש לא בוחר ללקות בסרטן ואיש גם לא בוחר ללקות בדיכאון או בהתמכרות. הן לא תוקפות אותך בגלל שלא התברכת או בגלל שאין לך דברים נפלאים בחייך; הן לא מפלות בין אלה שיש להם לבין אלה שאין להם. ואני לא יודע מה איתכם, אבל מאסתי ועייפתי מלעמוד ולראות את חבריי מתים.

"כל אחד ואחד מחברי הלהקה נאבק בשדים הללו", הוסיף, ודיבר על געגועיו לחבריו שנפלו קורבן לדיכאון ולהתמכרות: צ'סטר בניגטון מ-Linkin Park ששם קץ לחייו ב-2017, כריס קורנל מ-Soundgarden ששם קץ לחייו שנה לאחר מכן, סקוט וויילנד מ-Stone Temple Pilots שמת ממנת יתר ב-2015, קית' פלינט מ-The Prodigy שהתאבד ב-2019 ורבים נוספים.

בווידוי מצמרר במיוחד, חשף שלפני חודשים מספר, חייו עלולים היו להסתיים באופן הטראגי שבו הסתיימו חייהם של חבריו המנוחים. "ואם אני יכול להיות איתכם כן לחלוטין, בפברואר השנה כמעט הצטרפתי אליהם", אמר לתדהמת הנוכחים באולם והוסיף: "אם זה יכול לקרות לי, זה יכול לקרות לכל אחד".

הוא שאל מי מבין הנוכחים התמודד בעבר עם שדי ההתמכרות והדיכאון או שלחלופין מכיר מישהו שהתמודד עם סיטואציות דומות, וביקש מהם להניף את ידיהם באוויר, להתבונן סביב ולהיווכח שהם לא לבד.

בתום המונולוג הטעון שאותו בחר לסיים במסר אופטימי, חזרה הלהקה לסט ליסט שכלל לצד הקאבר ל-"Land of Confusion" של Genesis, את "Never Again" שעוסק בשואה ושלא נכלל בסט ליסט באופן קבוע (הלהקה ביצעה את השיר גם בהופעה הקודמת ב-2019 – א.ע.), "The Game" הקופצני והגרובי, וסולו תופים ארוך ומרשים של ונגרן. "דיסטרבד" התגלו בשירים אלה ובשירים אחרים כמי שניחנו ביכולת המופלאה לקחת גם שירים בינוניים יחסית (לטעמו של כותב שורות אלה כמובן) ולשדרג אותם בהופעות לכדי המנונים סוחפים.

קאבר מתבקש נוסף היה כמובן הקאבר האלמותי ל- The Sound of Silence"", במקור של הצמד סיימון וגרפונקל; קאבר שהזניק את "דיסטרבד" לממדי פופולאריות שלא ידעה כמותם קודם לכן (916 מיליון צפיות ביוטיוב נכון לכתיבת שורות אלה – א.ע.) והפך אותה לשם מוכר בכל בית שיש לו חיבור לאינטרנט. בחלוף השנים והצפיות, מתקבל הרושם שהליריקה הטעונה שעוסקת בין השאר בהיכרות אינטימית עם האפילה, בעיוורון קולקטיבי בסגנון "משל המערה" ובעיקר בבדידות ובניכור, מתאימה לשירת היחיד הכואבת והמצמררת של דריימן לא פחות ואולי אף יותר מאשר להרמוניות הווקאליות של צמד זמרי הפולק, נציגים מובהקים של דור ילדי הפרחים.

לביצוע השיר בלייב הצטרפו ללהקה נגני כלי מיתר, והמתופף ונגרן נטש את סוללת התופים האימתנית כדי לנגן על תופי דוּד שהעניקו לשיר אפקט אפי ודרמטי. בקול הבריטון הזך והנקי מפגמים של דריימן לא נותר ולו שמץ שהסגיר את הדרמה שהתחוללה על הבמה כעשרים דקות לפני כן.

הביצוע האקוסטי והנוגה של הקאבר והאורות שבקעו מהטלפונים הניידים יצרו אווירה אינטימית, כזו שהעמיקה את הקשר החם בלאו הכי בין דריימן לבין קהל מעריציו. במסך הווידיאו הענק שבסמוך לבמה הופיעה דמותו של הסולן בזמן שהמצלמה חלפה על פניהם של מי שהצטופפו סמוך מאוד לבמה, כך שהתקבל הרושם שהוא אינו פרסונה נפרדת ועצמאית אלא מעין מדינת לאום; מדינה שאזרחיה הם אלפי מעריציו השרופים.

לאחר ביצוע הקאבר, ירדה הלהקה אל מאחורי הקלעים ועד מהירה הגיח דריימן, לגופו הגופייה המפורסמת שבמרכזה הסמל של צה"ל. במדיי ייצוג אלה שר דריימן מול הקהל את "התקווה" בגרסת א־קפלה, כפי שעשה גם בהופעה הקודמת של הלהקה בישראל לפני 4 שנים.

אך בכך עוד לא תמו כל פלאי ההופעה. כשהוא מתבל מדי פעם את המונולוגים שלו במשפטים בעברית, הזמין דריימן לבמה את הזוג עדן וייצמן ורותם ממן. הקהל נכבש כשממן כרע ברך וביקש את ידה של זוגתו, וככל הנראה גם רעייתו לעתיד, מול אלפי מעריצים.

לא רק בני הזוג המאושרים חוו באותו הערב רגעי אושר שלא יישכחו במהירה, אלא יהדות השרירים בכללותה זכתה לעדנה רבה. דריימן ניצל את האירוע כדי להניף אצבע משולשת ענקית לעבר שנוא נפשו רוג'ר ווטרס, אחד ממייסדי Pink Floyd וכיום אחד מחסידיה הגדולים של תנועת ה-BDS האנטי־ישראלית ואחד מדובריה ומצייצניה הקולניים והבולטים.

כשהוא נראה כחייל מן המניין ועם נחישות של לוכד עריקים, שחרר דריימן את חרצובות לשונו. "פאק רוג'ר ווטרס וכל האסהולז הנאצים שלו. כל פאקינג אחד ואחד מהם. אנחנו לא צריכים את השיט הזה. שרדנו דברים גרועים מהם, ונמשיך לשרוד גרועים מהם", זעק מול הקהל שהגיב על הדברים במחיאות כפיים ובקריאות "דוד מלך ישראל".

"הם יכולים להמציא כל שקר שהם רוצים", הוסיף, "הם יכולים ליצור איזה סיפור בולשיטי שהם רוצים. אנחנו יודעים את האמת, ההיסטוריה יודעת את האמת. אנחנו לא הולכים לשום פאקינג מקום אחר".

הוא קטע את קריאות העידוד בהינף יד והמשיך. "חוץ מזה, אפילו שעברנו כמה תקופות אפלות בהיסטוריה שלנו, כמו שקרה לא מזמן על הבמה", והחווה בידו לעבר הזוג הנרגש שניצב עדיין על הבמה, "לפעמים החשיכה יכולה להראות לך את האור".

המשפט האחרון שימש כהקדמה ל-"The Light", השיר הלפני אחרון בסט ליסט, לפני שלב ההדרן. "Stricken" חתם פורמלית את ההופעה, אך דריימן, דונגאן, ונגרן ומוייר חזרו להדרן של שלושה שירים, שכלל את "Unstoppable", ואת שני השירים המוכרים ביותר של "דיסטרבד","Down with the Sickness" ו"-Inside the Fire".

דריימן סיים את ההופעה בהבטחה להגיע בקרוב לישראל פעם נוספת, ולא ויתר על ההזדמנות לסגור פעם נוספת חשבון עם תנועת הבי־די־אס.

נוכח גילויי ההערצה, האנרגיות והחיבור החם, קשה להאמין שזוהי הופעתה השנייה בסך הכול של הלהקה בישראל. אך נראה שהסולן הכריזמטי, שגדל בבית שומר מצוות, ידאג לכך שהנחיתה בנתב"ג תיהפך למסורת.