הקוסמונאוטית של המטאל – ראיון עם אנה וולצ'וק, בעלי מועדון הגאגרין

נתחיל בטבעי, בת כמה את? איך התחיל המסע שלך המועדון? היתה סוג של "תכנית אב" להקים מועדון או שזה התפתח באופן טבעי?

אני נולדתי באוקראינה ,מגיל קטן למדתי מוזיקה קלאסית .בגיל 10 עליתי לארץ .המשכתי ללמוד מוזיקה קלאסית אבל אחרי כמה שנים ,אחרי שנשרתי מכמה בתי ספר ,התחלתי ללמוד ציור קלאסי בסטודיו של שבח לבני. מגיל 18 התעסקתי באמנות פלסטית, הצגתי ואצרתי תערוכות, עסקתי בעיצוב בעץ ובהרבה תחומים אחרים של אומנות ויזואלית. לא היתה לי אז שום תכנית להקים מועדון .אני טבעונית ופעילה למען זכויות בעלי חיים, ובשנת 2006 ,כשהייתי מתנדבת אז בכלביה העירונית בתל אביב, יצא "חוק הכלבים המסוכנים" הוא ישר הוביל למגיפה של נטישת כלבים מהגזעים האלה והתחילה המתה מאסיבית שלהם בהסגרים. בנסיון לעזור לכלבים ,התחלתי להוציא משם כלבים ומצאתי את עצמי בבית עם בערך 10 כלבים ועוד כמה במימון שלי בפנסיונים . כדי לממן את הפעילות התחלתי לקיים אירועי התרמה קטנים ותערוכות בסטודיו שלי שהיה יחסית קטן ,צמוד למקום בו היה ה"גגרין הישן. הקהל המתעניין הלך וגדל ולאחת התערוכות באו כ 400 איש. זו היתה הנקודה שהבנתי שצריך מקום גדול יותר בשביל הפעילויות שלנו. השכנים לסטודיו בדיוק עזבו והמקום נשאר ללא שוכר אז לקחתי את מה שהיה אז נגריה והתחלתי לפתח אותו כמקום לאמנות.
לאט לאט נכנסה מוזיקה לתמונה והמקום באופן טבעי התפתח להיות מועדון קטן.

לא מעט מלחמות היו לך לאורך השנים עם גורמי הרישוי בעיריית תל אביב, זה היה מתיש כמעט כל בעל עסק שאני מכיר אבל את ממשיכה להיאבק, שתפי אותנו

אני שמחה שלא ידעתי על הצפוי לי כשפתחתי את המועדון כי אם הייתי יודעת איזה סיוט מחכה לי מול הרשויות, סביר להניח שלא הייתי נכנסת לעניין בכלל. המסע ברישוי העביר אותי דרך כל מעגלי הגיהינום. החל ממאבק משפטי של כ 5 שנים במחלקת הארנונה שלא הסכימה בשום אופן לתת לנו סיווג של מתחם הופעות שמקנה הנחה לסכומי ארנונה המפלצתיים , המחלקה התעקשה איתנו שנים על הסיווג ארנונה מסחרי , הכי יקר שקיים, בכל מיני תירוצים שאנחנו עוסקים שם בעוד פעילות שלא מאפשרת לנו להיות אולם הופעות- אירועי התרמה, מסיבות וכאלו, הנסיונות שלנו להגיש אוכל טבעוני במקום,זה שמדי פעם היינו עושים ירידים של דיסקים וחולצות למשל…. שנים נאבקנו בבית משפט על העניין. כתוצאה גם נאלצנו לוותר על עניין האוכל במקום. וחבל שכך כי למרות שהתחום לא היה רווחי, הצלחנו להנגיש אוכל טבעוני להרבה מאוד מהקהל הרחב שלנו. סיוט נפרד הוא נושאי השימוש חורג והיטלי השבחה שהם תהליכי ביורוקרטיה העולים על כל דמיון .התאמות יקרות ולפעמים מיותרות ונוגדות אחת את השנייה של התחנות רישוי. הוצאות אסטרונומיות של מיסים שנובעים מכך שאין בתל אביב שום מתחם שמיועד להיות מועדון וכל תהליך של רישוי נאלץ לעבור תהליך של שימוש חורג, העובדה שאין אפשרות לעבור את כל תחנות הרישוי בהליך טבעי ללא להסתכן בתביעה משפטית מיידית מהמדינה ,שאתה עוסק ללא רישיון. בתי משפט, התדיינות קבועה עם משטרה,כיבוי אש, ועוד ועוד גורמים ברישוי, מלחמה קבועה ומתמשכת מול צווי סגירה -הם נהיו השגרה שלי במשך כל השנים האלה.
בהרבה מאוד מהמקרים ,הטיפול בנו פשוט מרגיש כמו ״המשפט״ של קאפקה- חוסר הגיון,גרוטסקיות, ביורוקרטיה מעבר לכל דמיון וחוסר הקשבה והבנה טוטאליים. למרות שאני כרגע פועלת מול כמה אנשים אמיצים עם לב והבנה בעיריית תל אביב וברשויות אחרות כמו משטרה וכיבוי אש , שבאמת הקשיבו לנו וניסו לעזור והפכו את העולם בשבילנו, סהכ התהליך היה וממשיך להיות מאוד טראומטי בשבילי . בכללי , ההוצאות של התהליך רישוי בארץ הם אסטרונומיות ולא פרופורציונליות לשום הכנסה של המקום.
כל נושא בעלי החיים שזור ומובנה בתוך המהות של המועדון מהיום הראשון, למעשה דרך בעלי החיים ובפרט הכלבים המועדון נולד, והוא תמיד יהיה בית חם ואידיאולוגי עבור פעילויות מהסוג הזה, זה האני מאמין שלנו

על מה גדלת בתור ילדה/נערה? לאיזו תרבות מועדונים נחשפת בארץ אם בכלל בשנים ההן?

כילדה הגעתי מרקע קלאסי .גדלתי כנערה בישראל בתוך תרבות הפאנק ובפרט הפאנק הרוסי.לא הייתי יוצאת למועדונים המוכרים שהיו בארץ בשנות התשעים, לא הייתי שם כבליינית ולא הכרתי אותם מקרוב, היינו סוג של קומונה מאד עצמאית בתוך עצמנו, חיפשנו אנשים שדומים לנו ומבינים זה את זה. יזמנו מפגשים והופעות אבל בעיקר באופן מאד לא ממוסד ומחתרתי, הופעות במקלטים וכל מיני מקומות קטנים ולא מסחריים .הסוציאליות הזו שמגיעה מהמקום הזה ומהפאנק והקהילתיות הביאה אותי ליישם את זה במועדון עד כמה שניתן, לתת במה ולהיות בית חם לכל סוג של אמנות וקהילה אלטרנטיבית.

ההתפתחות של הגגרין ממקום קטן בסמטה צדדית למועדון ענק מהמובילים בתל אביב היא מרשימה ומעוררת השראה אבל תוצאה של מאבקים לא קלים, התווספו גם אנשים לצוות שהתרחב ועלה גם מגוון האירועים וכמות הקהילות שמצאו בו בית

הצוות אכן התרחב, נכנס גם מיכאל (קורדווקס) כשותף מלא במועדון, אנחנו באמת עוברים מאבקים ללא הפסקה וזה עוד בלי להזכיר את תקופת הקורונה ואת המלחמה העכשווית ואירועי אוקטובר שפגעו בנו בכל מובן, מה שכן כמו שאמרתי קודם הגגרין במהותו הוא בית לקהילות אלטרנטיביות, מטאל, פאנק, ראפ, אלקטרוני וכיו"ב וככזה הרבה מהקהילות האלו מצאו בו בית חם ואנחנו מאד מרוצים מהעניין, זה ה dna של המקום ותמיד היה, אני חושבת שזה טוב שאנשים ששייכים לסצנה מוזיקלית מסוימת מרגישים נוח וטבעי במועדון שמאחד להם את הפעילות ונותן תחושה של בית ומרחב בטוח של אנשים דומים שבאותו ראש.

מה הטיפ הכי טוב שאת יכולה לתת ללהקה כמי שראתה אלפי להקות מכל הסוגים על הבמה במועדון?

תהיו מקוריים, זה יותר חשוב מהכל, אל תנסו להעתיק להקות אחרות או פוזה חיצונית או מוזיקלית של להקות אחרות, תביאו את הקטע שלכם, את הדבר שיהפוך אתכם לייחודיים, לכאלו שאי אפשר או לפחות קשה להתעלם מהם, כמובן שצריך גם להשמע טוב ולהיות מקצועיים ומאורגנים אבל מקוריות היא הדבר הכי חשוב כדי להתבלט, במיוחד כשאתה מופיע מול קהל שחלק גדול ממנו או כולו לא ראה אותך קודם.

ומה להקה צריכה כיום כדי להופיע בגגרין?

בעבר זה היה מאד קל (במועדון הישן שהיה קטן הרבה יותר י.ש) ולא היה צריך כמעט כלום, היינו נותנים במה כמעט לכולם, כיום כשהמועדון מכיל כמעט אלף איש ויש לו הוצאות תפעול הרבה יותר מורכבות וגדולות אז מן הסתם צריך להביא כמות קהל מסוימת כדי שהאירוע לפחות יצדיק את עצמו כלכלית, ועדיין אני חושבת שאנחנו תמיד מנסים להיות הכי פיירים כלפי האמן-להקה-מפיק ולראות גם את הצד שלהם כי התפיסה שלנו בכל הקטע של המועדון וזה משהו שמלווה אותנו מהיום הראשון היא לא "בואו ונעשה בוכטה של כסף" אלא "בואו נעשה בית אלטרנטיבי וגם ננסה להתפרנס מזה איכשהוא" ומכאן נגזרת כל צורת העבודה שלנו.

כמה מילים על קהל המטאל, בשנות התשעים בעלי מועדונים התלוננו לא מעט שהוא אלים… דעתך?

אלים? אני ממש לא חושבת שמדובר בקהל אלים.זה קהל מעולה ומוסרי של "ילדים טובים". אין לנו כמעט אירועי אלימות בהופעות מטאל והקהל לרוב מתנהג נהדר ומכבד את המועדון ואחד את השני. אולי בניינטיז הקהל היה אלים, אבל מהנסיון שלי,אירועי אלימות מאוד חריגים בקהילה הזאת

מה הזכרונות החזקים שלך בתחום המטאל מהגגרין בתחילת דרכו?

הקפיצה שעשינו עוד בגגרין הישן עם הופעות של להקות מטאל מחו"ל -התרגשנו מאוד כשזה קרה. ההופעה הראשונה שהגיעה מחו"ל היתה בהפקתך וכך רוב הופעות המטאל הבינלאומיות עד היום. היו גם מפיקים נוספים שהביאו מטאל בינלאומי לגגרין וכבר בגרסה הראשונה שלו , המועדון שהיה אז קטן מאוד ,זכה לארח אמנים כמו Marduk, Watain, Entombed, Swallow The Sun, Taake.

זיכרון מיוחד? אני לא זוכרת מי היתה הלהקה אבל הם היו מנורווגיה (כנראה Taake י.ש( והסולן שלהם היה גמור לחלוטין בחדר האמנים לפני ההופעה, חולה, מקיא, נראה רע, למרות זאת עלה לבמה, נתן שואו, וכל שניים שלושה שירים ירד לחדר האמנים להקיא את נשמתו וחזר לבמה "רענן" להמשיך את ההופעה, זה היה משהו שלא רואים כל יום, היו המון חוויות (אני אישית זוכר את ההופעה של Marduk עם Tribulation בגגרין הישן, היו 13 אנשים ב 2 הלהקות ולא היה מקום בחדר האמנים הקטן אז הלהקות שוכנו בסטודיו של אנה ושלל חתולים, כלבים ובעלי חיים הסתובבו בין הרגליים של חברי Marduk שדאגו להתאפר בשלל צבעי המלחמה במקביל… י.ש)

הגגרין הפך לבית לקהילות שלמות, המטאל, האלקטרוני והראפ, אך במוזיקה הישראלית המוכרת ובעיקר ברוק הישראלי הגגרין נשאר חריג בנוף ולי מרגיש שפשוט יש סוג של קליקה שאתם לא נכנסים אליה, מבחירה או עקב הסגירות שלה כלפי המועדון?

אנחנו ככל הנראה עדיין נחשבים למשהו מחתרתי ופחות ״ישראלי״ בכל מה שקשור בהופעות רוק ישראלי בארץ. קשה להגיד אם זה נובע מסטטוס קוו של סוכנויות אומנים או ענייני הסכמים שונים בין כל מיני צדדים מעורבים, אבל זו המציאות כבר כמה שנים, ואנחנו מרגישים אותה, למרות שהתארחו אצלנו הופעות מצוינות כמו משינה והיהודים וכו. אנחנו נהנים מהמון תמיכה מהקהילות שמחבקות אותנו וגאים להיות הבית שלהם- המטאל, הראפ, רוק רוסי, הסצינה האלקטרונית וכו.
עם זאת, אנחנו כן משוכנעים שאנחנו מסוגלים לתת מענה ,חיזוק ובמה איכותית לכל אומן מז׳אנר אחר שיחליט להופיע אצלנו, אז תמיד פתוחים להצעות.

אוקטובר 7 היה טראומה קשה למועדון ולצוות, ספרי לי יותר על כך

הרבה מאוד אנשים מהקהל שלנו, מפיקים, אנשי צוות ,בליינים וחברים היו במסיבה ברעים ונרצחו או נפצעו או נחטפו לעזה. המון אנשים מתוך המעגל הקרוב של הגגרין. זה הכה בנו כל כך חזק שלא יכלנו לחשוב על לפתוח את המועדון. קשה לתאר את זה במילים- תחשוב שביום אחד נרצחים עשרות אנשים שכולם מתוך המעגל הפנימי של קהילת המטאל, נפצעים עוד כמה עשרות ועוד אחרים נחטפים לעזה, מפיקים ואנשי מפתח ובליינים, זו מכה שאי אפשר לתאר. היינו בהלם ואנחנו עדיין בהלם. קשה לנו עד עכשיו לעכל את גודל האסון שנפל עלינו. אפילו שקלנו לסגור את המקום כי לא ראינו איך אפשר להמשיך לשמוח ,אחרי כל כך הרבה כאב ואובדן.

אחרי חודשיים של מלחמה לאט לאט התחלנו לדבר ברשתות עם הקהל שלנו ולהבין מהם שלמעשה הם רוצים ואפילו צריכים אותנו, צריכים שנפעיל את המועדון, לא בקטע של חגיגות אלא כמקום להפגש ולאט לאט להחזיר את המוזיקה. הרמנו כמה אירועים שבינתיים חובקו על ידי הקהל ואני חייבת לומר שהחיבוק הזה עזר גם לנו לעמוד על הרגליים ולהמשיך הלאה. מזה נולד הדימוי של הפניקס שמלווה את כל האירועים האלו, אנחנו קמים מהתופת, מהאבל ומהכאב. ראינו כאן אנשים שהגיעו לאירועים ובכו תוך כדי שהם רוקדים, התחבקו, היו מראות מאד מרגשים. אני שמחה שהמקום נתן כח נפשי לכל כך הרבה אנשים להוציא החוצה רגשות ולהתמודד קצת עם האובדן העצום הזה שאי אפשר להתחיל לתאר אותו במילים.

צד נוסף שמעניין לדבר עליו הוא את כאשה בעלת מועדון, כזו שנמצאת המון שנים בשטח ונלחמת כמו לביאה מול כל הקשיים, האם קיבלת יחס אחר או הרמות גבה עקב היותך אשה? מרגישה שזה שובר את הסטיגמה המוכרת של "בעל המועדון"?

ללא ספק, אני יודעת ששברתי לא מעט סטיגמות ידועות על הדמות של בעל מועדון בישראל, עדיין אני מקבלת פידבקים סביב הנושא הזה, היו מקרים מול הרשויות בעירייה שממש שאלו אותי אם אני "קוף" של מישהו אחר…, ולא פעם אחת, אז כן, התשובה היא שלמרות שכבר מכירים אותי והגגרין בשטח כבר די הרבה שנים אני עדיין נתקלת בתגובות כאלו וזלזול מהקולגות

מה עוד צפוי לגגרין ואילו שאיפות יש לעתיד?

לפני המלחמה פתחנו סטודיו לייצור ועיצוב תפאורות וריהוט שכולל סטודיו למתכת, נגרייה ומחלקת סיאנסי, אז אנחנו שואפים להתפתח גם בתחום הזה. חשוב לנו גם להמשיך לגדול ולהתפתח כמועדון, להביא עוד ועוד אמנים מעניינים מהארץ ומחול ולהיות בית לכל הקהילות האלטרנטיביות שיש .חשוב לנו להתקדם ולהתפתח גם בפן הטכני וגם בחווית בילוי ולא לוותר על האופי של המקום.

מילות סיום לקהל ולקהילת המטאל?

זה ידוע שצוות הגגרין מאד אוהב מטאל ואת קהילת המטאל ונמשיך להיות בית חם לז`אנר, אני רוצה בשם כולנו להודות על היוזמה המיוחדת של אירוע ההתרמה ב 30/12, זה מרגש אותנו מאד ומחמם את הלב, אנשים באים להופיע בהתנדבות ולהפיק בהתנדבות ומכל הלב ולתת מעצמם למועדון ואין לי מילים להביע כמה אנחנו מעריכים את זה ולא רואים בזה מובן מאליו, באמת תודה מכל הלב. אנחנו מרגישים שהקהילה צריכה אותנו וזה עוזר לנו לקום כל יום ,לקבל מוטיבציה ולהסתכל קדימה.